בפרשתנו מדובר בשמועה שפועלת לא רק על עמלק אלא גם על שאר אומות, והוא ש"כסבור שניתנה רשות להילחם בישראל" (משא"כ עמלק אינו צריך רשות אלא רק אפשרות), וזהו הדגשת רש"י שמיתת אהרן - שמשום זה חשבו שניתנה רשות - היא היא השמועה (ולא שהעיקר הוא שנסתלקו ענני הכבוד).
ג' בחי' בתורה (א) ירושה - התורה קשורה עם כל אחד מישראל מצד מציאותו. (ב) מכירה - התורה שהאדם מקבל לפי ערך יגיעתו. (ג) מתנה - התורה כפי שהיא למעלה משייכות לאדם, ובאה מלמעלה לאחרי שלימות עבודת האדם. ועד"ז הנודע לא"י ישנה בחי' גורל שלמעלה מעבודת האדם.
"(זאת הארץ אשר) תיפול לכם" הו"ע נוסף שנעשה ע"י הקב"ה (נוסף על הודעת גבולות הארץ בשביל הכיבוש), ולכן מפרש רש"י שהכוונה כאן הוא בנוגע למצוות התלויות בארץ.
השייכות דפ' מטות לענין "כשרות" וענין "טהרת המשפחה"; וכן דפ' מסעי / הערות בסהמ"צ להרמב"ם מל"ת א-ב בענין "כופר".
"מטות" קאי על קאי על הנשמה בירידתה למטה, והמטרה היא "מסעי" - שעי"ז תתעלה. אך בפרטיות גם ב"מטות" מרומז העליה.
"ישננו" "הוקרנו" "חששת את ראשך" מרמזים לג' המסעות הראשונים. המסעות קאי על ירידת הנשמה למטה, שהיא צורך עליה - "הוליכו לרפאותו". שגם בחטאים שאדם עושה מעצמו הנה לאחר התשובה אפשר לראות שגם החטא גופא הוא "לרפאותו" בשביל העליה שבא עי"ז.
להרמב"ם איסור היציאה מא"י הוא מפני שא"י הוא המקום שבו בחר ה' עבור בני ישראל (בשנים כתיקונם). "כשם שאסור לצאת מהארץ לחוץ לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו", מפני שבבל הוא המקום שבו בחר ה' עבור בני ישראל בזמן הגלות.
עניני הגוף קשורים עם העצמות - ואם כן כשמתפלל עבור עניני הגוף יוצא שתפילתו הוא בשביל העצמות. ועל דרך זה הוא בנוגע ל"מנחם אב", שהוא האב של הבנים, ואם כן עניני הבן נוגעים איליו, ואם כן הנחמה לאב כולל גם את הנחמה לבנים. ועפי"ז יוצא שלכל בנ"י שייכים לנחם את האב.
שהאדם צריך להיות בבחי' מהלך, זאת אומרת הילוך שלא בערך. וזהו "אלה מסעי" לרמז שהאדם צריך תמיד לעלות בהילוך באין ערוך.
"בימי חכמים הראשונים, שכל העם היו עונים הללויה אחר כל דבר", שע"י הקריאה באופן זה נעשה אחדות בקריאת ההלל. ולכן "מאה ועשרים ושלש פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שנותיו של אהרן", דענינו של אהרן הוא שלום ואחדות.
סגולה להחזיק במכונית סידור וכו' / לא לנהוג מכונית בארץ הקודש / אם נשים נוהגות מכוניות תלוי במנהג המקום.
הההתחלה ד"ירחיב גו' את גבולך גו" היה עי"ז שמשה נתן נחלה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, וזה הי' דוקא בשבט מנשה שענינה "נשני" - לקפוץ ולברוח מבחינת השכחה.
לשכת כהן גדול לשכת העץ, כי עץ מורה על אריכות ימים (כמ"ש בישעיה "כימי העץ ימי עמי"), וכהן גדול שייך לאריכות ימים. אך העץ היה מכוסה כי התוכן דעבודת כהן גדול ביום הכיפורים אינו עבודת הצדיקים - עץ, אלא עבודת התשובה.
עבודת ימי "בין המצרים" - ירידה צורך עלי'; הקשר לפ' מטות ופ' מסעי וחיבורם; הוראות פרטיות לימים אלה.
ביאור ברמב"ם ה' איסו"ב (פי"ג ה"א-ה) בדין קרבן גירות.
"אשר ינחלו" קאי הנשיאים, ומזה שנאמר בפסוק שמדבר על אלעזר ויהושע – שלהם היה מינוי מיוחד מאת ה' – מובן שלנשיאים הי' מינוי מאת ה' לדאוג לצרכי כל יחיד, ולכן אומר רש"י שהנשיאים חולקים את הארץ "ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון", וכיון שפעולתם גורמת את הנחלה לכן נאמר "אשר ינחלו לכם".
רש"י נוקט לשון מצר כדי להדגיש שבפרשת גבולות הארץ בא הכתוב לבאר את מקומו המדויק של הקו המפסיק. גבול מורה על אורו יתברך המוגבל. אך מצר מורה על אורו יתברך הבלתי מוגבל, ורק שהדרך שיכולים להגיע לבלי גבול הוא דוקא על ידי "מן המיצר".
הרוצח אינו יוצא מעיר מקלטו גם עבור פקוח נפש, כי מכיון שמחוץ לעיר מקלטו הוא גברא קטילא אם כן אי אפשר שיחול עליו שום חיוב ודין לצאת מעיר מקלטו עבור כל ענין שהוא, שהדין דפקוח נפש אינו יכול לחול על מי שעל ידי פעולת ההצלה יהיה גברא קטילא.
משיחת כ"ה תמוז תש"נ: בשתי הפרשיות מודגשת הכניסה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, וההוראה שכל אחד יכין את עצמו לכניסה לא"י, ע"י שגואל את עצמו מעניני העולם, כתוכן פסק הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל).