בפרשת גבולות הארץ - "זאת הארץ אשר תפול לכם ארץ כנען לגבולותיה גו' (לד, ב)" - מצינו דבר פלא ברש"י שברוב הפעמים לא נקט לשון גבול הנאמר בכתוב אלא לשון מצר, אף שמצר הוא לשון בלתי רגיל (ורש"י פירש את תיבת גבול כמה פעמים, ולדוגמא בפרשת נח (י, ט) "כל גבול לשון סוף וקצה"). 

והביאור: בתיבת גבול ישנם שני מובנים: (א) גבול וסוף השטח. (ב) כל השטח שבין הגבולות. ועל דרך (וארא ז, כז) "אנכי נוגף את כל גבולך צפרדעים" (ואין זה סתירה לפירוש רש"י ש"כל גבול לשון סוף וקצה", כי כל השטח נקרא גבול משום שנמצא בין ה"סוף וקצה"). וזהו שרש"י נוקט לשון מצר כדי להדגיש שבפרשת גבולות הארץ בא הכתוב לבאר את מקומו המדויק של הקו המפסיק. 

מהענינים מופלאים בפרש"י: השל"ה מבאר את הקשר דפרשתנו לבין המצרים. ולכאורה הם הפכים שהרי בפרשתנו מבואר מצרני הארץ משא"כ הזמן דבין המצרים ענינה גלות מהארץ. ויש לומר שזה מרמז רש"י בלשון מצר, שדוקא משום שישנה גבול לקדושה אזי ישנה נתינת מקום לגלות. אך כאשר קדושת ארץ ישראל מתפשטת בכל העולם אזי אין נתינת מקום לגלות. 

ובעומק יותר: "מצר" מבאר את העילוי שבא על ידי ההגבלה שבגבולות הארץ. ובהקדים ביאור הצמח צדק על הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", שעל ידי שמתבונן שכל העולמות הם רק טיפה אחת באים ל"מן המיצר", ואח"כ ל"ענני במרחב י-ה". ויש לומר שזהו כוונת רש"י בפירושו על "בין המצרים": "שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", שבלשון "גובה" - ולא גדר - מרמז לעילוי שבא על ידי בין במצרים. וזהו החילוק הפנימי בין לשון גבול למצר, דגבול מורה על אורו יתברך המוגבל. אך מצר מורה על אורו יתברך הבלתי מוגבל, ורק שהדרך שיכולים להגיע לבלי גבול הוא דוקא על ידי "מן המיצר".

וזהו שרש"י מפרש "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות" - דלא כהפירוש בפשטות שכוונת הכתוב לידע נחלתם של ישראל ולא בנוגע לקיום המצות, דהמצות - אף שהם בהגבלה - הנה דוקא על ידם באים ל"מרחב י-ה" - צותא וחיבור עם עצמותו ומהותו ית'.