כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ז, ח): "הרוצח אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם כו' ואפילו כל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרויה כו' ואם יצא התיר עצמו למיתה".

והקשו באחרונים דלכאורה פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואם כן מדוע אינו יוצא להציל את כל ישראל?

והביאור בזה: בגדרו של הרוצח שיוצא מעיר מקלטו כתב הרמב"ם לעיל (ה, י): "נכנס וכו' ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו. ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו כו'". וכוונת הרמב"ם הוא שישנם שני דינים (א) "התיר עצמו למיתה" - שזהו מצד פעולת היוצא עצמו, (ב) ולאחרי זה אומר דבר נוסף "ורשות לגואל הדם להרגו כו'". והיינו ש"התיר עצמו למיתה" הכוונה הוא שדוקא בערי מקלט יש לו גדר של "וחי", ואם יוצא מעיר מקלטו נעשה "גברא קטילא". ועל פי זה יובן מדוע אינו יוצא מעיר מקלטו גם עבור פקוח נפש, כי מכיון שמחוץ לעיר מקלטו הוא גברא קטילא אם כן אי אפשר שיחול עליו שום חיוב ודין לצאת מעיר מקלטו עבור כל ענין שהוא. ואין צורך להיכנס להשקלא וטריא האם צריך להכניס את עצמו לספק פקוח נפש כדי להציל את חבירו כי הדין דפקוח נפש אינו יכול לחול על מי שעל ידי פעולת ההצלה יהיה גברא קטילא. 

ועל דרך הדרוש יש לומר: זה שהתורה אומרת שהוא גברא קטילא הוא ראיה שכלפי שמיא גליא שההצלה לא תבוא על ידו. 

וההוראה: התורה היא עיר מקלט - "דברי תורה קולטין" - שהתורה היא מקום חיותו של יהודי. ואם יוצא מהתורה אזי הוא "גברא קטילא" וכהמשל דרבי עקיבא מדגים שבים. ולכן אי אפשר לומר שצריך לצאת מעיר מקלטו ולעשות פשרות בתורה כדי לקרב את בני ישראל כי כשיוצא מהתורה הוא גברא קטילא ולא יוכל להציל את בני ישראל.