חיוב הביכורים הוא לאחר שכבשו וחלקו את כל ארץ ישראל (ולא לאחר שהיחיד מקבל את חלקו), כי היחיד אינו יכול לשמוח כל זמן שישנו אחד שלא קיבל את חלקו. והרגש זה נעשה ע"י שהרצון דעצם הנשמה נמשך במציאות הפרטית של היחיד.
קשה לפרש ש"האמרת" הוא לשון אמירה (כי האמירה אינה בכל יום), ו"אין להם עד מוכיח במקרא" שיכריח לפרש כן. אך "ומצאתי להם עד" שהוא לשון תפארת.
ביכורים - רמז לתכלית בריאת האדם ועבודתו; תיקון חוק מיהו יהודי והשתתפות בתענית ציבור לביטולו / שקו"ט בפיה"מ להרמב"ם דמאי פ"א מ"ב בדין אונן במעשר שני.
בהבאת הביכורים מודים להקב"ה על ההצלה מלבן ופרעה דוקא – מפני ששם היו בנ"י באופן של קביעות – והביאנו אל ארץ ישראל באופן של קביעות – לאחר ירושה וישיבה.
"חסדי המקום": הניסים התמידיים במדבר, שתכליתם הוא לפעול אהבה – "ולדבקה בו". "עד היום הזה": פי' הא' מבאר מה הי' באותו היום. ופירוש הב' הוא כמשמעות הכתוב שהעיכוב הוא מהקב"ה.
עצה איך לבוא לידי שמחה / הכרח ביטול העצבות ומרה שחורה / במקום לב נשבר ונדכה צ"ל בשמחה והודאה ובטחון / שלילת דכאון בעבודת ההפצה / עצבות מקורה מהיצה"ר / כמה פרטים במעלת מדת הבטחון והשמחה.
"ושמרת גו'" ברכה ולא ציווי. "תשנה" מכריח שמדובר בביכורים ולא בביעור מעשרות שהוא לאחר ג' שנים. בביכורים מודגש מדה כנגד מדה, ולכן בשכר "וענית ואמרת" "בת קול מברכתו" .
פנימיות הקללות הם באמת ברכות. מזה שפירוש הפשוט ברש"י מגדיל את הקללה, צריך לומר שמגדיל את הברכה הפנימית שבתוכחה.
חסידות מגלה שהחיות של היהודי הוא תומ"צ – שזהו הפנימיות שלו. חסידות חב"ד הוא החיות פרטי שבא בפנימיות ובהתיישבות – "וירישתה וישבתה בה".
צדקת ארץ ישראל (כולל חב"ד) והקשר לפ' תבוא / רמז והוראה בכתוב "הגדתי היום גו'" / הכרח עבודת ה' בשמחה / שלילת עצבות ומ"ש, התבוננות בחסדי ה' / ביטול מצב רוח בלתי רצוי / שלילת עצבות / הכרח עבודה בשמחה ושמירת בריאות הגוף / העדר מענה אי"צ לגרום לעצבות / התבוננות בחסדי ה' / שלילת הדגשת חסרונות עצמו / יאוש בא של מדעת; חזרת ד"ה לכה דודי בחתונה.
"כאשר דבר לך" ("לצרכך ועליך") הוא הבטחה, משא"כ "כאשר דבר" הוא ציווי, ולכן מפרש רש"י שקאי על הציווי "והייתם לי קדושים" שבסוף פרשת קדושים (ולא על ההבטחה דפרשת יתרו).
בבבלי מודגש שהדברים שהקב"ה מתחרט שבראם אינם מציאות אמיתית, לשיטתיה שההוה – הרע שבהם - גובר. ובירושלמי מודגש שהקב"ה ברא אותם וא"כ הם מציאות אמיתית, לשיטתיה שהעתיד – שאז יתהפכו לטוב – גובר.
אוצר ספרים בירושלים ע"ש ר' ברוך מרדכי מבברויסק בשבוע דפ' תבוא / אכילת מע"ש אחר הקבורה ביום המיתה - לדעת הרמב"ם בפיה"מ.
שמחה:
הכרח השמחה בעבודת ה' / נמיכת הרוח - מתכסיסי היצר / שלילת מ"ש ועצות לזה / בטחון והשגח"פ / ההתבוננות בחסדי ה' עלינו מביאה לשמחה / שלילת מ"ש / שלילת מ"ש ההתבוננות בהשגח"פ / שלילת העצבות וסגולות לזה
שמחה:
הכרח השמחה בעבודת ה' / נמיכת הרוח - מתכסיסי היצר / שלילת מ"ש ועצות לזה / בטחון והשגח"פ / ההתבוננות בחסדי ה' עלינו מביאה לשמחה / שלילת מ"ש / שלילת מ"ש ההתבוננות בהשגח"פ / שלילת העצבות וסגולות לזה
להרמב"ם הכלי ערבה נעשה חלק מהביכורים (ורק שבכלי מתכות הכלי חוזר). ביכורים הם הנשמה, והכלי הוא הגוף, והתכלית היא שהנשמה תבוא לכלי תחתון ביותר – כלי ערבה – ותברר אותו.
שיעור פגימת אבן הפוסלה למזבח הוא כדי שתחגור בו הציפורן. אך לאחר שנקבעה במזבח אין שיעור לפגימתה, כי לאחר שנקבעה במזבח איסור הפגימה קשור עם עבודה זרה - "ונתצתם גו' לא תעשו גו'" ואין שיעור לעבודה זרה. ועוד שחיסרון כל שהוא נוגע לבחירה.
הקשר דפ' תבוא לח"י אלול; הוספה בהפצת המעיינות חוצה; שנת הפ"ט דתומכי תמימים.
ע"ד הדפסת ספר "מראי מקומות" להרמב"ם.
הוראה מהדין דכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף (רש"י כו, ד) / "היטב" במספר הקדמי בגמימטריא ע'.
להספרי חיוב הביכורים הוא "מיד", והירושה וישיבה הוא הסרת "אריה דרביע עליה". בעבודה: ישנו ההודאה מיד בקומו משנתו, ולאח"ז מגיעים להודאה שבתפילה - "לאחר ירושה וישיבה".
"והלכת בדרכיו" נמנית במנין המצוות (דלא כמצוה כוללת שאינה נמנית) מפני שיש בה הוספה והוא שכוונת המצות יהיה "להדמות בו יתעלה", וזהו "והלכת" - הליכה אמיתית - בל"ג - שייכת רק כשיוצא מהגבלת טבע מדותיו.
עד ארבעין שנין. רש"י: משנולד - דקאי על הגידול הטבעי דכח השכל. ותוספות: משהתחיל ללמוד - דעומד במקום רבו דוקא ע"י הלימוד בפועל, שאז משתכלל שכל התלמיד ונעשה כשכל הרב שבאין ערוך.
בגדן "אונן" וזמנו.
אמר ר' יוחנן ג' מפתחות בידו של הקב"ה כו' במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה (תענית ב, א) — ביאור פלוגתתם אם פרנסה הוי מפתח בפ"ע והקשר לבעלי הפלוגתא (ר' יוחנן ובני מערבא); השייכות לח"י אלול — יום הולדת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן
שלילת מרה שחורה / לימוד בתניא בגנות ענין העצבות ושלילתה / לא להגרר אחר פיתוי היצר הרע להתבונן במצב רוחו, כי צ"ל תמים ולא חקרן / שינוי מצבי הנפש הוא תחבולת היצר להחלישו מקיום התורה ומצוות / הזהירות באיזהו ענינים מבוארת בקונטרס העבודה וגם זה צ"ל מתוך שמחה / הרהורי חרטה על מעשים בלתי רצוים יש לברר מאיזה "צד" באו.