כתב הרמב"ם בהלכות ביכורים (פ"ג): "הבכורים טעונין כלי שנאמר ושמת בטנא כו' הביאם בכלי מתכות נוטל הכהן הבכורים וחוזר הכלי לבעליו ואם הביאם בכלי ערבה וחלף וכיוצא בהן הרי הבכורים והסלים לכהנים ואם נטמאו הבכורים אין הסלים לכהנים". 

והנה, במשנה מודגש שהחילוק בין כלי זהב לכלי חלף הוא שהעשירים לא התכוונו לתת את הכלי משא"כ העניים, דהיינו שסיבת החילוק תלוי בדעת הנותן, ואילו ברמב"ם משמע שהחילוק הוא במין הכלי עצמו - חלף או מתכת ואינו תלוי בדעת הנותן. 

והביאור בזה: ישנם כמה אופנים לבאר את השייכות של הכלי לביכורים: (א) השייכות דהסל לביכורים הוא רק בהבאתם אך אח"כ חיוב נתינת הסל הוא ענין בפ"ע מחיוב נתינת הביכורים - דזהו שיטת הספרי שמדגיש שחיוב הנתינה הוא מהפסוק "ולקח הכהן הטנא". (ב) נתינת הביכורים לכהן גוררת חיוב נתינת הכלי, אך מ"מ נתינת הכלי הוא גדר שונה ואין זה מעשה אחד עם נתינת הביכורים - דעת הגמרא שמדגישה שענין זה הוא המקור ל"בתר עניא (נתינת הביכורים דהעניים) אזלי עניותא (נתינת הכלי – ש"עניותא" – נתינת הכלי - הוא נוסף על "עניא" – הביכורים של העני)". (ג) נתינת הכלי והביכורים צריכים להינתן ביחד - דעת התוי"ט, שמבאר שהעניים מביאים מעט ועם הסל יהי' נחשב מתנה. [והנפק"מ מזה הוא האם צריכים לתת את הכלי לאותו כהן שמקבל את הביכורים]. 

וי"ל שהרמב"ם לומד אופן ד', שהכלי נעשה חלק מהביכורים לא רק במעשה הנתינה אלא הכלי נעשה חלק מהבכורים עצמם, ששלימות הביכורים הוא כשהפירות מובאים בכלי והכלי הוא חלק מהביכורים (לא רק מצד הפועל והפעולה אלא גם מצד הנפעל). ורק שבכלי מתכות ישנו דין מיוחד שהכלי חוזר. 

בפנימיות הענינים: צריך להבין הרי ביכורים צריכים להביא דוקא מן המשובח וא"כ איך שייך לומר שדוקא כלי ערבה נעשים חלק מהביכורים משא"כ כלי זהב? והביאור בזה הוא שביכורים הוא רמז לנשמה למעלה, ומצות הבאת הביכורים הוא שהנשמה תבוא בכלי - גוף המגביל את הנשמה, ובזה גופא בכלי תחתון - כלי חלף, כי תכלית הנשמה הוא לעשות דירה לו ית' בתחתונים, שדוקא ע"י ירידה זו מתעלית בעילוי נעלה יותר ממדרגתה לפני הירידה, דהירידה לכלי המגביל הוא צורך עליה.