ההוראה ממצות ביכורים הוא שצריך לתת את הפירות הראשונים והמובחרים לכהן, ע"י ההתבוננות שכל מה שיש לאדם בא מהקב"ה - "אשר נתת לי ה'". ועוד הוראה מזה שאין מקריבין את הפירות על המזבח אלא נותנין אותן לכהן לאכול, שהאדם יכול לעבוד את ה' גם באכילתו, כשהאדם מקדש את עצמו - שנעשה בבחי' כהן.

ב. תכלית התוכחה הוא כדי לפעול טהרה וזיכוך בבנ"י, וא"כ מזה שבתוכחה שלפני ר"ה ישנם צ"ח קללות - ובתוכחה שלפני שבועות יש רק מ"ט קללות - רואים שהגילוי דר"ה הוא נעלה יותר שלכן צריך זיכוך גדול יותר. והוא מפני מעלת אור חוזר - העבודה ד"אני לדודי ודודי לי". 

ג. "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" פירושו שהענין מצ"ע אינו טוב ורק שמביא לדבר טוב - כמו שרואים מפרטי הסיפור דר"ע, שזה שהחמור והתרנגולת נטרפו והנר נכבה אינו ענין טוב ורק שהביא להצלת ר"ע. ו"גם זו לטובה" הוא שהדבר עצמו הוא טוב (ורק שיתכן שלא רואים את הטובה מיד). שנחום איש גם זו הי' רבו של ר"ע, וא"כ הי' קרוב יותר לזמן הבית ולכן הי' הטוב בגילוי יותר.

ד. העבודה דאלול הוא "אחת שאלתי" - לצאת מהענינים הפרטיים, וזהו שבאלול ישנם ראשי תיבות המרמזים לכל הקווים דתורה ("אינה לידו ושמתי לך") עבודה ("אני לדודי ודודי לי") וגמ"ח ("איש לרעהו ומתנות לאביונים") וליסוד העבודה שהיא עבודת התשובה ("את לבבך ואת לבב"). וע"י העבודה דאלול באים לגאולה - "לה' ויאמרו לאמר אשירה".

ה. בסליחות אומרים "לך ה' הצדקה", ובצדקה ישנם ב' פירושים לשון צדק ולשון צדקה, שאף שמצד זה ש"כל ישראל בני מלכים הם" - וא"כ כל עבודה נחשב לדבר גדול - יכולים לדרוש מהקב"ה, אך מפני שאנו רוצים להמשיך מבחי' בלי גבול (שאנו תלמידי אדה"ז והולכים בעקבותיו והוא אמר "איך וויל ניט דיין ג"ע כו' איך וויל מער ניט ווי דיר אליין") לכן מבקשים צדקה.