בפרשתנו מסופר ע"ד התוכחה, ועונש הגלות, שתוכנה בלשון רש"י הוא "והקללות והיסורין מקיימין אתכן ומציבים אתכם לפניו". וצריך להבין הרי איתא בגמ' (סוכה נ"ב:): "ארבעה מתחרט עליהם הקב"ה שבראם ואלו הן גלות כשדים וישמעאלים ויצר הרע". וא"כ איך שייך לומר שישנו תועלת בגלות דאם הי' תועלת לא הי' הקב"ה מתחרט על זה?

ובעצם הענין צריך להבין הרי "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו", וא"כ איך שייך לומר שהקב"ה מתחרט עליהן?

ויובן בהקדים שהירושלמי (תענית פ"ג ה"ד) מביא ענין זה בשינויים: "שלשה ברא הקב"ה ותהא שבראן גו'", ומשמיט גלות. (והוא מפני שהירושלמי אינו מונה את הגלות כי גלות הוא מסובב מיצה"ר, אך הבבלי מונה גלות, כי גלות הוא בריאה בפ"ע שנבראה ע"י הקב"ה - דהעונש לבנ"י הי' יכול להיות באופן אחר).

והביאור בזה: בבבלי מודגש ענין אחד "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם", ש"מתחרט עליהם" מדגיש את הענין השלילי שבהם, שלכן "מתחרט עליהם שבראן" ולכן אינם מציאות אמיתית כי עומדים להתבטל. אך הירושלמי מדגיש שישנם ב' ענינים: (א): "ברא הקב"ה (ב): ותהא שבראן", שמדגיש שהם נבראו ע"י הקב"ה, שלכן הם מציאות אמיתית שיתקיים גם לעת"ל, ורק שהצד הלא טוב שבהם יתבטל. ולכן משמיט את הגלות, כי מציאות הגלות תתבטל לגמרי, משא"כ שאר הענינים יתהפכו לטוב.

וענין זה קשור עם הלשיטתיה דהבבלי והירושלמי, דהבבלי מסתכל על המציאות שבהוה ולכן מדגישים את הצד השלילי שבהם שיתבטל. אך הירושלמי מסתכל על המציאות בעתיד שלכן מדגיש את הטוב שבהם, כי בעתיד יתהפכו לטוב.

וההוראה מזה: לכל לראש צריך לדעת שהקב"ה מתחרט על בריאת הגלות, כי אין זה מקומו של יהודי. אך מצד שני אין לאדם ליפול ביאוש, כי הגלות אינו מציאות אמיתית וסוף סוף יתבטל הגלות, וזה פועל שגם בזמן הגלות מתקיים "והיו מלכים אומניך גו'".