בהתחלת פרשתנו מפרש רש"י: "והי' כי תבוא גו' וירשתה וישבתה בה: מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה".

לכאורה צריך להבין הרי רש"י כבר פירש (שלח טו, יח) שכל מקום שנאמר "כי תבוא" פירושו לאחר ירושה וישיבה, וא"כ מהיכי תיתי לפרש ש"כי תבוא" בנדו"ד פירושו לפני ירושה וישיבה? 

והביאור: בכל מקום הפי' "ירושה וישיבה" הוא לאחר שהיחיד כבש וקיבל חלקו בארץ ישראל, שאז חייב במצוות הארץ. אך בביכורים מלמדנו יתור הלשון "וירשתה גו'" שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו וחלקו את כל ארץ ישראל. וזהו הדגשת רש"י "כבשו את הארץ וחלקוה" שקאי על כל הארץ.

והטעם שאינו יכול להביא את הביכורים עד שחלקו את כל הארץ הוא מפני שמביאים את הביכורים בזמן שמחה, ואינו יכול לשמוח בשלימות אם ישנו עוד אחד שעדיין לא קיבל את חלקו. 

וזהו הקשר לח"י אלול יום הולדת שני המאורות הגדולים שהדגישו את ענין אהבת ישראל.

והנה כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר שהבעש"ט התחיל לומר מזמור מ"ח בלידת אדה"ז. והביאור בזה: במזמור מ"ח נאמר "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוקינו" ודרשו רז"ל "אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלוקינו", שדוקא כששם הוי' - פשיטות - בא בשם אלוקים ועי"ז מתהווים ריבוי נבראים רואים את הגדלות של שם הוי' (ובזה ישנם ג' בחינות). והענין שדוקא עי"ז שהאחדות דשם הוי' מתגלה גם בריבוי הנבראים מתבטא אמיתית האחדות.

וזהו הביאור בענין הביכורים, שקודם צריכים לבוא לארץ - "רצתה לעשות רצון קונה" - שהו"ע הרצון דעצם הנשמה שלמעלה מטו"ד, שבעצם הנשמה כל ישראל הם מציאות אחת, ואח"כ נמשכת אחדות זו גם "לאחר ירושה וישיבה" - במציאות הפרטית דכל יחיד, ואז דוקא מתגלה האחדות האמיתית, שאינו יכול להיות בשמחה עד שלכל אחד מבנ"י מקבל חלקו בארץ ישראל.