הרמב"ם מונה את "והלכת בדרכיו" במנין המצות, אף שלכאורה זהו מצוה כללית. וי"ל הטעם לזה הוא שמצוה זו מוסיפה ענין שלא נתפרש במצות אחרות והוא שהמצות צריכים לפעול על האדם הליכה למדרגה נעלית יותר. 

והנה הליכה אמיתית פירושה שאין לו שייכות עם המדרגה הקודמת כי העלי' היא בבחי' בלי גבול. והכח שיש ליהודי להתעלות בבחי' בלי גבול אף שנשאר בגוף מוגבל הוא מהקב"ה שהוא נמנע הנמנעות. 

והנה, הכוונה העליונה היא שכל הענינים יבואו ע"י עבודת האדם, וגם חיבור בלי גבול וגבול בא ע"י עבודת האדם. דעבודת האדם הוא לגלות שחיות הגוף שלו - בחי' גבול - הוא (לא רק מנפש החיונית אלא) מהנפש האלוקית - בחי' בלי גבול, ע"י שאיבריו בטלים לרצון הנה"א. 

אך למי שאינו במדרגה זו נאמר הציווי הקודם - "ובו תדבק" - שע"י הדביקות בתלמידי חכמים נדבק בשכינה ממש, שנעשה ראוי שיוכל להיות "והלכת" - בחי' בלי גבול, אך ההילוך בפועל בא ע"י מעשה המצות בפועל.