בהתחלת הפרשה עה"פ "והיה כי תבוא אל הארץ" מפרש הספרי: "אין והיה אלא מיד". ולכאורה תמוה, כמו שהקשו במפרשים, דמיד לאחרי זה נאמר "וירישתה וישבתה בה" שמלמדנו (כפרש"י, וכמפורש בש"ס) שלא נתחייבו בביכורים עד לאחר ירושה וישיבה.

והביאור בזה: בכלל הפירוש "לאחר ירושה וישיבה" הוא לאחר י"ד שנה שכבשו וחלקו, דהיינו שגם לאחר שהיחיד קיבל את חלקו מ"מ אינו חייב עד שכל בנ"י קיבלו את חלקם. ולכן משמיענו הספרי שבנוגע לביכורים החיוב הוא "מיד" שמיד שהיחיד הביא קיבל את חלקו חייב בביכורים. 

אך לכאורה אין זה מיישב את לשון הספרי "מיד" - מיד שנכנסו לארץ - כי הרי עבר זמן עד שגם היחיד קיבל את חלקו? וי"ל שכוונת הספרי הוא שבנוגע לביכורים חלות החיוב הוא - לא ע"י ירושה וישיבה כבשאר מצוות התלויות בארץ - אלא מיד בכניסה לארץ. והירושה וישיבה הוא רק כדי שיוכלו לקיים את המצוה בפועל (הסרת ה"ארי' דרביע עליה", שצריך להיות "אשר נתת לי ה'"). 

וי"ל שבנוגע לדשנה של יריחו שניתן לבני יתרו התחייבו בביכורים "מיד", כי בני יתרו קיבלו את חלקם מיד. 

ובפנימיות הענינים: ידוע ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ובעבודת האדם ישנם ב' דיעות אלו - חיוב ביכורים הוא מיד או דוקא לאחר ירושה וישיבה. דהנה, בהודאה לה' ישנו החיוב "מיד" - מיד כשניעור משנתו, שאז ההודאה היא למעלה מטו"ד שהרי לא התבונן בגדלות ה' וכו'. וישנה ההודאה שבתפילה - עד לסיומה "אך צדיקים" שהוא ההודאה "אחר ירושה וישיבה" - לאחר ההתבוננות בגדלות ה', וממילא הודאה היא בהתיישבות - "ירושה וישיבה". 

והנה, פרשת תבוא חל בסמיכות לח"י אלול, שב' בחינות בהודאה קשורים עם "שני המאורות הגדולים"  הבעש"ט - אמונה שהיא הודאה כללית, ואדה"ז - המשכת האמונה בטו"ד בחב"ד - ירושה וישיבה.