איתא בגמ' (סוטה כ"ב) "שאין אדם נעשה ראוי להוראה עד ארבעים שנה", ופרש"י ארבעים שנה משנולד, ומקורו מאבות "בן ארבעים לבינה", וכדאיתא בפירוש המיוחס לרש"י "להבין דבר מתוך דבר ולהורות". אך התוס' פירשו "משהתחיל ללמוד כו' כדאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז ולא נתן לכם ה' לב לדעת עד היום הזה ש"מ לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין וזה הי' ממתן תורה עד מ' שנה שאז התחילו ללמוד". 

והביאור בזה (דלרש"י קשה מ"לא נתן כו' עד היום הזה", ולתוס' קשה מ"בן ארבעים לבינה" שמשמעה משנולד): "בן ארבעים לבינה" ו"לא קאי איניש אדעתיה דרביה" מדברים אודות ב' ענינים שונים. "בן ארבעים לבינה" קאי לא על הלימוד בפועל אלא על הגידול הטבעי של כוחות הנפש, שכח הבינה הולך ומשתכלל עד שמגיע לשלימותו בבן ארבעים. ולרש"י גדרו של ראוי להוראה הוא שיכול להבין דבר מתוך דבר, ומגיע לזה כשנעשה בן ארבעים. אך להתוס' גדר ההוראה הוא שצריך לעמוד במקום רבו (ע"ד ענין הסמיכה איש מפי איש עד משה רבינו), וזה נעשה ע"י לימוד בפועל של ארבעים שנה בדברי רבו שרק אז קאי איניש אדעתיה דרביה (אך כמובן מסכים התוס' שבבן ארבעים מגיע האדם לשלימות השכל, ורש"י ג"כ מסכים ששלימות העמידה על דעת רבו הוא לאחר ארבעים שנה משהתחיל ללמוד, אך חולקים מה נצרך להוראה, כנ"ל).

אך עדיין צריך לעיין בזה שהרי במחזור ויטרי לאבות מקשר ב' מאחז"ל אלו "בן ארבעים לבינה דכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו'". 

ויובן בהקדים תוס' ביאור ב"לא קאי איניש כו'", דלכאורה איך אפשר לתת בזה שיעור השוה לכל אדם, והרי השגת דברי התורה קשור עם כשרונות התלמיד כו'? והביאור: "דעתי' דרבי'" לא קאי על לימוד פרטי אלא על דרך הלימוד של הרב - שבאין ערוך לתלמיד - שכח שכלו של התלמיד נעשה ככוח שכלו של הרב, וממילא מבין כל ענין וענין ע"ד הבנת הרב. ומפני שהמדובר הוא ברב שבאין ערוך לתלמיד לכן אין זה תלוי בכשרונות התלמיד (שאז לכל אחד ישנו שיעור שונה) אלא הוא חידוש גמור, ו"שכלול" זה דשכל התלמיד לוקח ארבעים שנה. ולפי"ז "בן ארבעים לבינה" ו"לא קאי כו' עד ארבעים שנה" הם אותו הענין - ששכלול השכל לוקח מ' שנה, אלא ש"בן ארבעים לבינה" קאי על כח הבינה עצמו, ו"לא קאי כו' עד ארבעים שנה" קאי על זה ששכל התלמיד נעשה כמו שכל הרב (לאחר ארבעים שנה של לימוד בפועל). 

ובדרך זה יש לבאר את קושית התוס' (ד"ה עד ארבעין) "וא"ת אמאי כעס משה על ישראל הלא גם הוא לא נזכר? וי"ל שלפי שהוא לא הי' צריך לתפילה זו לא נתן לב עד מ' שנה כו' אבל ישראל שהיו צריכין לתפילה זו הי' להם להתבונן באותה שעה שהרי כבר חטאו בעגל ובמרגלים", שלפי"ז כשהדבר נוגע לאדם אזי קאי אדעתי' דרבי' גם לפני ארבעים שנה. וע"פ הנ"ל מובן שכאשר הדבר נוגע לעצמיותו משתנה עצם כח השכלו ונעשה כשכל הרב גם לפני ארבעים שנה (ע"ד פתגם אדמו"ר מהר"ש בנוגע לדיני נשים וטענותיהם שמדברים בזה תנאים ואמוראים, כי כאשר הענין נוגע הנה גם חלושי הדעת ממציאם שכליים עמוקים).