כתב הרמב"ם בספר המצות: "מצוה ח', היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת והוא אמרו והלכת בדרכיו". ור' אברהם בן הרמב"ם כותב ששאלו אותו שלכאורה זהו מצוה כוללת, וא"כ אינה נמנית במנין המצות, ותירץ שאין זו מצוה כוללת כי הכוונה ב"והלכת בדרכיו" הוא רק "דברים התלויים במדות". 

אך לכאורה קשה שהרי מלשון הרמב"ם משמע שגם המדות כלולים בציווי "ואהבת לרעך כמוך" וכלשונו "שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד כו'". 

ולכן נראה שענין מצוה זו היא שההנהגה ברחמים וחנינה כוונתה ומטרתה תהיה להדמות לבורא. שלכן אין זה ציווי כולל כי כאן ישנו חידוש בכוונת ההליכה בדרכים אלו, שהכוונה היא "להדמות בו יתעלה". 

[וי"ל שלפי"ז יש נפקותא באופן העשי' בפועל. ויובן בהקדים שב"והלכת בדרכיו" אומר הרמב"ם ב' ענינים: (א) הליכה במדה בינונית ו(ב) "מה הוא רחום אף אתה רחום כו'". והקשר בין ב' ענינים יובן בהקדים דברי הרמב"ם במו"נ שלהקב"ה ישנם "פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידי בני אדם מתוך התפעלות ותכונות נפשיות" אך אין בהקב"ה התפעלות נפשיות - "כי כל התפעלות רעה" - אלא הכל הוא כפי הראוי. והנה, כשישנו התפעלות באדם אזי הולך לקצוות, ודוקא כאשר הוא הולך בדרכי ה' - שאין בה התפעלות - אזי הולך במדה בינונית].

ועפי"ז יובן דיוק לשון הכתוב "והלכת": הליכה אמיתית הוא עלי' באין ערוך ממדרגתו הקודמת, כי האדם יכול להגיע "להדמות בו יתעלה" דוקא כאשר מקיים בעצמו "והלכת" - הליכה ועלי' שלא בערך - כי מטבע האדם שמדותיו נמשכות אחר התפעללות הלב ודוקא ע"י שמתעלה למעלה מטבע מדותיו יכול לילך בדרכי ה'.

ובזה יובן בעומק יותר דברי חז"ל שפסוק זה קאי על "הדברים התלויים במדות" (אף שמצינו שכל המצות נכללים בדרכיו של הקב"ה), כי מעשה הוא ענין מדוד ומוגבל, משא"כ מדות הם בל"ג - בערך למעשה. ולכן עיקר הילוך האדם - עלי' שלא בערך - קשור עם ענין המדות - בל"ג. 

וע"ד החסידות: "הליכה בדרכיו" הוא שהאדם מעורר ומגלה את עצם נשמתו ואזי עבודתו היא בבחי' הליכה - בלי גבול.