במכת ארבה נאמר "וחזקתי את לב פרעה", וא"כ קס"ד שהדיבור לפרעה הוא בשביל להעיד, ולכן קמ"ל רש"י "והתרה בו" (שתלוי במותרה). כי נאמר "התעללתי שיחקתי", שאע"פ שה' חיזק את ליבו, מ"מ "התרה בו" שמזה משמע שיש לו בחירה. רש"י מגלה ש"אם דחק ונכנס מקבלין אותו".
ב"ש וב"ה לשיטתייהו: לב"ש אזלינן בתר בכח ולב"ה אזלינן בתר בפועל. "עד היכן הוא אומר", לב"ש: עד "בצאת ישראל ממצרים", דלאחר אכילת הפסח נעשית הגאולה בכח. ולב"ה: עד "חלמיש למעינו מים", דהגאולה בפועל היה למחרת, וא"כ אין טעם לומר "בצאת גו'" לאחר אכילת הפסח.
ההוראה מפרש"י על "והי' כי ישאלך בנך מחר" (יג, יד) - "יש מחר שהוא עכשיו ויש מחר שהוא לאחר זמן"; ההתעסקות גם עם "בנך" שהוא בבחי' "לאחר זמן" / מענות על טענות בקשר ל"מבצע תפילין" / התאמת "מבצע תפילין" בשביל סגולה עם מ"ש הרמב"ם (הל' מזוזה פ"ה ה"ד) ע"ד השמירה דמזוזה / הכרח ההתעסקות ב"מבצע תפילין" וסגולתן בקשר לאנשי המלחמה / מעלת מצות תפילין; שיטת תוה"ק שצ"ל שכל ורגש ומעשה ביחד - וזה ישנו בגלוי במצוה זו / הנחת תפילין של ילד לפני הבר מצוה לחנוך / ברכה למתחילים להניח תפילין.
אדה"ז סובר כב"ה וכסברת התוס', שמלאכת אוכל נפש היתה בכלל האיסור והותרה, ולכן מתחילה מביא את הפסוק הנאמר בשאר המועדים "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ואח"כ אומר שמלאכת או"נ הותרה. היתר מלאכת או"נ הוא משום שמחת יו"ט, ומזה רואים מעלת השמחה בעבודת ה'.
"פשיטא שעל פדיון הבן האב מברך", ז"א שעיקר החיוב הוא על האב, וא"כ נשאלת השאלה מי מברך שהחיינו (דאם עיקר החיוב הוא על הבן, אזי אין סברא שהאב יברך). ובמענה הגמרא נאמר "אבי הבן מברך שתיים", דזהו טעם המענה, דמפני שעיקר החיוב הוא על האב לכן מברך שהחיינו.
לענין שפסח צריך לחול בתקופת ניסן אנו סומכים על תקופת ר' אדא (שלשיטתו פסח חל תמיד לאחר התחלת תקופת ניסן), אך לענין חשבון השנים סומכים על תקופת שמואל, מפני שלענין השנים מספיק שתקופת ניסן תתחיל אפי' בסיום חודש ניסן. והביאור בזה.
הרמב"ם מונה את שחיטת קרבן פסח ואכילת הפסח לשני מצות מפני שלאכילה יש זמן בפני עצמו, זאת אומרת תנאים מיוחדים, ומזה הוכחה שהיא מצוה בפני עצמה. (ע"ד שמצות אכילת פסח אינה נכללת במצות אכילת שאר קדשים כי לאכילת פסח תנאים מיוחדים).
"ושהיו שטופין" הוא טעם על לקיחת השה מבעשור. ומקדים רש"י שדם פסח ודם מילה הי' כדי שיזכו להיגאל. ונתן להם ב' מצוות, שהו"ע ב' הקווים דסור מרע ועשה טוב, ורמב"ח היה מנחם את תלמידיו, וביאר להם שהטעם לישיבתם ברומי הוא לפעול על בנ"י לקיים מצות כדי שיזכו להיגאל.
בפסח דורות אין יוצאים ידי חובה במצה עשירה מפני שאנו אוכלים את המצה לזכר המצה שאכלו לאחר היציאה ממצרים שהיה לחם עוני. ובפנימיות הענינים: בשעת יציאת מצרים נעשו בנ"י עבדי ה' ולכן אין יוצאים במצה עשירה, שענינה ששכל האדם מסכים לקב"ע, כי צ"ל ביטול בתכלית.
הצמח צדק ציוה לאדמו"ר נ"ע לאכול את הסוכריות - שנתן לו בהכנסו לחדר - לפני פסח, ולא אמר לו להפקיר אותם כי זהו היפך הכבוד. ע"ד מנהג החסידים שהיו אוכלים את החמץ שקיבלו מרבותינו נשיאינו. וההוראה: עד כמה חשוב לחנך לקיים מנהגי החסידים.
תירוץ על קושיית מהר"י קורקוס על הכסף משנה (הל' בכורים פי"ב ה"ו) בגדר זמן שלשים יום דפדיון הבן / שיעור אצבעיים על אצבעיים בתפילין / חציצת האויר שבין תש"ר והראש / ביאור מעלת מצות תפילין בס' אלה המצות להר"מ חגיז (מצוה שע"ח) / טעם הכרח "מבצע תפילין" גם לאחר גמר המלחמה באה"ק / הכרח ומעלת "מבצע תפילין" / מעלת מצות תפילין ובפרט בצבא / שקו"ט בציור אותיות כתב חב"ד, כגון ט' וצ' / אופן בדיקת התפילין כדבעי / מורות בבתי ספר לבנות - בדוגמת משה ואהרן.
לפי רש"י משה אמר את זמן המכה כהקדמה ל"אני יוצא בתוך מצרים", שהמכה באה מהקב"ה ולכן היא בנקודת הזמן שמחלק את הלילה, ודוקא הקב"ה יכול לפעול בנקודה זו. אך עפי"ז קשה מדוע נאמר "כחצות" ולא בחצות? ולכן ישנו פירוש שני, "שמא יטעו איצטגיני פרעה".
עדות החודש צריך גם "דין עדות (לא רק הבירור דעדים). "החודש הזה לכם" הוא המצוה הראשונה שנצטוו, מפני שבה מרומז תכלית התורה ומצוות, ופעולת וחידוש התורה על בני ישראל: הפעולה על הכוחות מקיפים - "דין" עדות, והפעולה על הכוחות פנימיים - שגם החשבון מסכים ל"דין".
הזכירה דליל פסח צריכה להיות "כמו שנאמר זכור את יום השבת", שכשמו שבשבת העיקר הוא החיוב - השביתה (ולא שלילת מלאכה), כך בפסח העיקר הוא החיוב - שאנו בני חורין (ולא רק שהוציאנו מעבדות). שלכן צריכים להזכיר את הניסים והנפלאות, לא רק היציאה ממצרים.
הכנה מיוחדת לקראת יום ההילולא יו"ד שבט; הכנה דקטנים וקטנות ע"י כינוסם והסברה להם ע"ד חביבות ישראל ותורה והחלטות טובות במעשה.
השם "אגודת חסידי חב"ד וענינו / מנהגי כיסוי התפלה של יד בשעת התפלה / אורך רצועות תפילין של ראש / זמן הנחלת הנחת תפילין לפני הבר מצוה (כשחל חוה"מ תוך חודשיים לפני הב"מ) / בדיקת תפילין / תפילין דר"ת / זמן הנחת תפילין דר"ת / נכונה הסרא להניח (גם) תפילין דר"ת / הכוונה בתפילין דר"ת / תיקון למי ששכח להניח תפילין דר"ת / תפילין דשמושא רבה וראב"ד.
"החודש הזה לכם" הוא "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, במצוה זו מתבטא הכוונה דכל המצות, דענין המצות הוא להמשיך קדושה בדברים גשמיים, ובמצוה זו ממשיכים קדושה בכללות ענין הזמן (לא רק בר"ח, אלא שע"י החשבון דמהלך הלבנה והחמה, נמשך קדושה בכל המשך זמן).
"קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח כו' אם שחטו עליו בראשון פטור". והביאור (דלכאורה אינו בגדר חיוב ופטור): מכיון שקטן זה יתחייב בפסח שני – שהוא המשך אחד דפסח ראשון, אם כן מן התורה, משום הכשר מצוה (ד"פטור כיון שהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב").
פסח מצרים פעלה קדושה על המקום (דלא כבמה קטנה), שהרי נאמר "ואתם לא תצאו", דלמזוזות ולמשקוף היה דין מזבח. דפסח מצרים מודגש המטרה דעם ישראל, והוא להמשיך קדושה בתחתונים, לא רק במשכן, אלא גם "בתחתונים", שבבית דכל אחד, ישנו דין מזבח.
ההשתדלות להדפיס ספר תניא בכל עיר ועיירה שדרים בה יהודים; הקשר לפ' השבוע וכו'.
הוראה בקשר ליום ההילולא יו"ד שבט.
פרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה' ומשה (שבכל דור) אומר בנערינו ובבנותינו גו' / תורה ותהלים – לפני חצות ולאחר חצות (ברכות ג, א); ענין מכת בכורות בחצות ושייכותה למספר כ"ה (כה אמר ה' גו') / משקוף כנגד אברהם ושתי המזוזות כנגד יצחק ויעקב (שמו"ר ספ"א; פי"ז, ג) וההתאמה עם המבואר בכ"מ שאברהם ימין יצחק שמאל ויעקב אמצע / והגדת לבנך – ההתבוננות במצבו של המחונך / שקו"ט אי לדעת הזהר צ"ל ב' ברכות על תפלין / שקו"ט בצורת האות צדי בסת"ם / הכרח הנחת תפלין דר"ת בזמן הזה; בכתב האריז"ל / ביאור מאמר ר"ש בן אלעזר (שבת קל, א) ש"לא מסרו ישראל עצמן" על תפלין / ענין פדיון הבן ברוחניות – קירוב ישראל (בני בכורי) לאביהם שבשמים.
להמדרש במכת חושך היה אור ניסי לבנ"י כדי שיראו את המטמוניות, משא"כ לרש"י הוצרכו בנ"י לחפש בדרך הטבע, כי צריכים לקיים מצוות בדרך הטבע. ובפנימיות הענינים: לרש"י העבודה עם עצמו - "אור במושבותם", ומכת חושך - בירור ניצוצי הקדושה דמצרים - הם ב' ענינים שונים.
להרמב"ם החגיגה נאכלת צלי (אף שנאכלת לב' ימים, דלא כפסח). דצלי הוא: (א) תנאי אכילת הפסח. (ב) חלק מענין הכללי שכל מעשה לילה זו יהיו דרך חירות. אכילת החגיגה הוא דרך חירות - כדי שהפסח יהי' נאכל על השובע, וא"כ רק בענין אכילה – צלי (ולא בלינה) - החגיגה היא כפסח.
מדוע ישאלו הבנים דוקא "מחר" ולא באותו יום עצמו? ולכן מפרש רש"י שב"מחר" ישנם עוד פירושים, "יש מחר שהוא עכשיו" (מיד לאחר רגע המאורע, ולא למחרת), וכאן הכוונה ב"מחר" הוא בתקופה חדשה, שאז – אף שיזכרו את כללות ענין יצי"מ – לא יזכרו את הפרט דמצות בכור.
הרמז בסיום מס 'פסחים ע"ד ברכת הפסח והזבח ופדיון הבן ושהחיינו / שקו"ט בדברי אדמו"ר הזקן בשולחנו (סתנ"ג סי"ד) דסגי שימור לשם שבעת ימים תאכל מצות, אי לדעה זו יש מצוה באכילת מצה כל שבעה / ביאור לשון חז"ל (ב"ק צח, ב) שחמץ בפסח "הכל" מצווין לבערו אף שחובת הביעור היא על הבעלים.
לעיל נאמר "אני יוצא" - יציאה מיוחדת עבור הצלת בנ"י, ו"מת כל בכור" הוא ממילא. וכאן נאמר "ועברתי גו' והכתי גו'" - העברה מיוחדת עבור מכת בכורות? ומפרש רש"י "כמלך העובר ממקום למקום" בשביל ענין אחר - הצלת ישראל, "ובהעברה כו' לוקין" – וההכאה היא בדרך ממילא.
במסכת סופרים נאמר (בשיטת ר' יוסי) ששם צבאות הוא חול. אך בש"ס הלשון הוא ש"כולו נמחק" - ולא שהוא חול, כי צבאות קאי על הקב"ה, ורק שהוא משמות הנמחקים, כי זהו בחי' האלוקות שבא בהשגה לבני ישראל (והתלבשות אלוקות בבנ"י היה בעת יצי"מ, שאז נקראו "צבאות").
רש"י מביא טעם למצוה עריפה כדי לבאר מדוע הורגים את הבהמה באופן דצער בעלי חיים. ומפרש שכשאינו פודה את החמור ה"ז רק ענין של הפסד - כי ללא הפדיון החמור אסור בהנאה, וחמור הוא יקר משה - ולכן מענישים אותו מידה כנגד מידה, שהעריפה מדגיש שזהו ענין של הפסד.
אופן השפעה על אנשי צבא להניח תפילין.