ברש"י (י, א): "בא אל פרעה: והתרה בו".

והנה, בפרשת וארא מפרש רש"י "שהיתה המכה משמשת רביע חודש, ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם". והנה החילוק בין "מעיד" ל"מתרה" הוא ש"מעיד" הוא על דבר (שהיה או) שיהיה בודאות (ע"ד המכה הראשונה שהביא הקב"ה מפני ש"לא שמעת עד כה"), "ומתרה" הוא על דבר שתלוי במותרה (ע"ד שאר המכות - מתחיל מצפרדע שתבוא רק "אם מאן אתה לשלח את עמי"). והנה במכת ארבה נאמר "וחזקתי את לב פרעה", ואף התראה לא תועיל, וא"כ קס"ד שהדיבור לפרעה הוא עדות על דבר שיהי' בודאות, ולכן קמ"ל רש"י שבמכת ארבה ה"ז ענין של התראה.

והביאור: במכת ארבה נאמר "ולמען תספר גו' את אשר התעללתי במצרים", ופרש"י: "התעללתי שיחקתי". דענין השחוק הוא שאע"פ שהקב"ה חיזק את ליבו (שהרי אפילו עבדי פרעה אמרו לו לשלח את בנ"י) מ"מ "התרה בו" שמזה השתמע שיש לו בחירה.

מיינה של תורה: גם כשנאמר ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" מ"מ אם דחק ונכנס מקבלין אותו, ועד"ז בפרעה, שאף שמהפסק משמע שלא היה לו בחירה, מגלה רש"י – "והתרה בו" – שיש לו בחירה.

וההוראה: כל שכן לגבי איש ישראל, שבכל מצב שהוא צריך ללכת אליו ולנסות לקרבו, על דרך הנהגת משה רבינו בנוגע לפרעה, ועל דרך הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר בעצמו, וזהו העבודה שדרש מחסידיו ומקושריו.