איתא ברמב"ם (חמץ ומצה פרק ז, א): "מצות עשה של  תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת".

ויש לומר שמקורו של הרמב"ם הוא משמות רבה, אך צריך להבין מה מוסיף הרמב"ם בכתבו "כמו שנאמר זכור את יום השבת".

[לכאורה אפשר לומר שההוספה "כמו שנאמר זכור את יום השבת" הוא ללמדנו שגם מי שאין לו בן צריך לספר ביצי"מ, על דרך זכירת שבת שגם היא גם בינו לבין עצמו. אך קשה לפרש כן שהרי בספר היד הפסוק "זכור את יום הזה" הוא המקור היחידי לחיוב הסיפור (דלא כבספר המצוות ששם התחלת ועיקר הלימוד הוא מהפסוק "והגדת לבנך"), וא"כ מהיכי תיתי שהחיוב הוא רק באם יש לו בן.

והנה, המגדל עז מפרש שכוונת הרמב"ם לבאר את זמן הזכירה, וע"ז מביא את הזכירה דשבת, שהזכירה דשבת הוא "ביום זה עצמו". אך קשה לפרש כן, שהרי מיד לאח"ז מביא הרמב"ם את המקור לזמן החיוב - "והגדת לבנך גו' בעבור זה"].

ויש לומר שבזה מבאר הרמב"ם את גדר הזכירה דליל ט"ו בניסן, שלא מספיק זכירה שיצאנו ממצרים - כבכל השנה - אלא שצריך לספר בניסים ונפלאות שעשה לנו הקב"ה - על דרך זכירת שבת, שהיא זכר למעשה בראשית (וכלשון המדרש "כשם כו' לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית כו' כך היו זוכרים הניסים כו' ).

ובעומק יותר יש לומר: בשבת ישנו השלילה - שלילת עשיית מלאכה, וישנו החיוב - ענין המנוחה, והעיקר הוא המנוחה. ויש לומר שכוונת הרמב"ם הוא לבאר שגם בפסח ישנו השלילה - שהוציאנו מעבדות, וישנו החיוב - שאנו בני חורין, אך העיקר הוא שאנו בני חורין, שלכן מדגיש "כמו זכור את יום השבת" - הענין החיובי שבשבת (שלכן צריכים להזכיר את הניסים והנפלאות, לא רק היציאה ממצרים, כנ"ל).

והנה, כאן רואים בגלוי איך שדבר המלמד הוא מקורו של הדבר הנלמד. דהנה, מבואר בדא"ח שליל שבת הו"ע "שמור" - השביתה ממלאכה, שקשור עם אור הממלא שיורד לעולמות בי"ע בששת ימי החול. ויום השבת הו"ע "זכור" - שביתה בעצם, הקשור עם אור הסובב. ו"זכור את יום השבת" - הענין החיובי שלמעלה מהעולם - הוא המקור והטעם לזה שצריכים לספר בניסים ונפלאות בליל ט"ו, כי הבחינה דשבת בעצם נמשכת אז, ומפני שבעצם אור זה הוא למעלה מהעולם, לכן בא בעולם באופן דניסים ונפלאות - שלמעלה מהעולם.