בית שמאי ובית הלל אזלי לשיטתייהו, שב"ש סוברים שהולכים אחר הבכח, וב"ה סוברים שהעיקר הוא הבפועל. וזהו טעם מחלוקותם בענין חלות דבש, ור"ה לאילנות, ונר חנוכה וכו' (ומביא את הצריכותא דכל מחלוקותם).

והנה, טעם פלוגתתם האם כח או פועל עדיף, תלוי בענין כללי, והוא דב"ש מפני שהם בקו הגבורה – העלאה - סוברים ש"ארץ נבראת תחילה" ואח"כ שמים, זאת אומרת שאף שצריך להיות ב' הבחינות דשמים וארץ, מ"מ התכלית הוא העלי' לבחי' שמים – בכח, ולכן השמים נבראו ב"סוף מעשה" ש"עלה במחשבה תחילה". וב"ה, מפני שהם מקו החסד – המשכה - סוברים "ששמים נבראו תחילה" ואח"כ ארץ, שהעיקר הוא ההמשכה למטה בארץ - שעלתה "במחשבה תחילה", ולכן היא "סוף מעשה".

וזהו פירוש המשנה "עד היכן הוא אומר", שב"ש אומרים עד "בצאת ישראל ממצרים", כי לאחר אכילת הפסח נעשית הגאולה בכח, ולכן אומרים "בצאת ישראל גו'" לאחר אכילת הפסח. וב"ה, שהולכים בתר בפועל, אומרים עד "חלמיש למעינו מים", כי מכיון שהגאולה בפועל לא היתה עד למחרת, אין טעם לומר בצאת גו' לאחר הפסח.

והנה, ההלכה היא כב"ה, וא"כ צריכים לתבוע מהקב"ה את הגאולה בפועל ולא רק בכח.