הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ח ה"ב) פוסק שהחגיגה נאכלת צלי, והקשה הלחם משנה דהרמב"ם פוסק שהחגיגה נאכלת לב' ימים ולילה אחד (כדעת רבנן החולקים על בן תימא) - דלא כפסח - וא"כ מדוע פוסק שהחגיגה נאכלת צלי כפסח? ומבאר הצל"ח שהרמב"ם סובר שגם רבנן סוברים שהחגיגה נאכלת צלי (דבענין צלי החגיגה היא כפסח, אף שבענין לינה - לרבנן - אין החגיגה כפסח). 

ויש לבאר את הטעם דהחגיגה היא כפסח דוקא לענין צלי. ויובן בהקדים מה שנתבאר במקום אחר שהרמב"ם סובר שבהסיבה ישנם ב' ענינים, שנתבארו בב' הלכות נפרדות: (א) שישנו חיוב כללי שכל מעשה לילה זה יהיו דרך חירות - שלכן "צריך לאכות ולשתות והוא מיסב דרך חירות". (ב) ובסוף ההלכה שלאח"ז אומר "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו". שבתחילה מבאר שישנו חיוב כללי דהסיבה. ולאח"ז מבאר שפרט במצות אכילת מצה וד' כוסות הוא שיאכלם בהסיבה, זאת אומרת שזהו דין באכילת המצה ובשתיית היין. 

ויש לומר שמקורו של הרמב"ם לזה - שהסיבה הוא גם פרט בשאר מצות - הוא מדין צלי. בהקדים שהרמב"ם מבאר שצולים את הפסח ביחד עם הגיד הנשה, אף שהגיד אסור באכילה, אף שלכאורה ענין צלי הוא פרט באכילה וא"כ מדוע צריך לצלות את הגיד הנשה אם אין אוכלים אותו? אלא שצריך לומר שלהרמב"ם צלי הוא לא רק פרט באכילה אלא שהוא חלק מכל מעשה לילה זו שצריך להיות דרך חירות (דהחינוך כותב שצלי הוא דרך חירות ושררות). וא"כ רואים שישנם ב' ענינים בצלי: (א) אחד מתנאי אכילת הפסח. (ב) חלק מענין הכללי שכל מעשה לילה זו הוא דרך חירות. שמזה למד הרמב"ם גם בנוגע להסיבה (דרך חירות דרבנן) שיש בהסיבה חיוב כללי מצד דרך חירות דכל מעשה לילה זה, ונוסף לזה הסיבה הוא גם דין פרטי במצוות אכילת מצה וד' כוסות. 

וזהו הביאור בענין החגיגה. דלהרמב"ם דעת רבנן הוא שענין אכילת החגיגה הוא דרך חירות - כדי שהפסח יהי' נאכל על השובע. ולכן סוברים רבנן שרק בדיני החגיגה הקשורים עם ענין החירות - צלי - החגיגה היא כפסח, אך לא בנוגע לשאר ענינים (לינה). 

והנה, כמו שבחירות יש ב' ענינים, (א) כמו שהוא מצד עצמו (ב) וכמו שפועל על ענין אחר (פרט במצוות אחרות) עד"ז הוא ביחס שאר עניני התורה ליציאת מצרים. דבחינוך כותב שיציאת מצרים הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בעבודתינו ובאמונתנו", דענין היסוד הוא היסוד של כל התורה, אך היסוד הוא טמון ובהעלם. אך בענינים מסויימים - כמו תפילין -  יציאת מצרים הוא גם עמוד - שנעשה חלק מתוכן מצוה זו גופא. שאף שענין התפילין הוא שעבוד הלב והמוח, מכל מקום אחד מעמודי המצוה הוא "שצונו גו' להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד השם ויציאת מצרים".