ברש"י (ג, כב): "ולמה הביא עליהם חושך שהיו כו' ועוד שחיפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידנו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא". ובמדרש רבה מאריך בענין זה ומוסיף: "הה"ד ולכל בני ישראל הי' אור גו' בארץ גושן לא נאמר אלא במושבותם שכל מקום שהי' יהודי נכנס הי' אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות". 

והנה, ישנו חילוק עיקרי בין המדרש לרש"י, דלפי המדרש היו ב' ענינים במכת בכורות, חושך ניסי למצריים, ואור ניסי עבור בנ"י שהאיר להם מה שבמטמוניות כו' (ש"לכל בנ"י הי' אור במושבותם" הוא חלק מהנס דמכת בכורות, ו"במושבותם" קאי על בתי המצריים), משא"כ לרש"י, שאינו מזכיר ענין זה, וסובר שלא הי' אור ניסי ובנ"י היו צריכים לחפש - "שחיפשו ישראל" - באור טבעי, שהי' כאן רק נס אחד (ו"אור במושבותם" קאי על ארץ גושן).     

וי"ל שטעמו של רש"י שלא רצה לפרש שלבנ"י הי' אור ניסי הוא מפני שהמצוות צריכים להיעשות בדרכי הטבע, כהסיפור הידוע דאדמו"ר הזקן שעצר את הספינה בדרך נס אך לא קידש את הלבנה עד שמנהיג הספינה עצר את הספינה בדרך הטבע, ולכן אינו מפרש שבנ"י קיימו את ציווי ה' "וישאלו גו'" ע"י אור ניסי. אך המדרש לא חש לזה כי בנדו"ד אין זה שייך, כי המדובר במצוות שלפני מ"ת (לפני ביטול הגזירה בין העליונים והתחתונים), ועוד שמצוה זו ד"וישאלו" הוא בגדר שכר (ובפרט שדוקא ע"י הנס היו יכולים לקבל גם את המטמוניות). 

בפנימיות הענינים: הרכוש גדול שהוציאו בנ"י ממצרים קאי על ניצוצי הקודשה שבדברים הגשמיים. ולרש"י - פשוטו של מקרא - העבודה עם עצמו ("אור במושבותם", שלרש"י "במושבותם" קאי על ארץ גושן) בנשמתו ורוחניותו, ומכת חושך - האפשרות לבירור ניצוצי הקדושה ממצרים - הם ב' ענינים שונים. אך למדרש - שרוב סודות התורה גנוגזים באגדות - הנה גם ה"אור במושבותם" הוא חלק ממכת חושך, כי בפנימיותם הם עבודה אחת, שהתכלית דהאור דתורה ותפילה הוא להמשיכה בעולם בבתי המצריים כדי לברר את ניצוצי הקדושה. 

ובעומק יותר יש לומר, שליינה של תורה ברש"י, "ולכל בנ"י הי' אור במושבותם" אינו חלק ממכת בכורות כי זה קאי על העליה הבא לאחרי גמר ושלימות העבודה, שהנשמה באה למקומה האמיתי - ישראל ומלכא בלחודוהי.      

ומזה ישנו עידוד גדול לעבודתינו בגלות זה האחרון, שהקב"ה עושה נסים (ע"ד החושך שהי' למצריים) בנוגע למצב העולם כדי שבנ"י יוכלו לקיים את עבודתם בדרך הטבע. ועל אחת כמה וכמה לשיטת המדרש שמאיר אור שלמעלה מהטבע, שעי"ז מהפכים את חושך העולם לקדושה.