"הם הכירוהו תחלה", מעלת עוללים ויונקים. (ס"א) מנהג שהנהיג מהר"ל מפראג שהתינוקות יזרקו גרעינים וזרעונים לציפורים בשבת שירה; בעבודה. (ס"ח) ענין קרי"ס בעבודת האדם. (סי"ד) הפטרת שבת שירה - שירת דבורה (ולא שירת דוד); מעלת נשי ובנות ישראל. (סי"ח)
הקב"ה התנה עם הים שתיבקע כדי שמציאות הים גופא תסכים לשינוי הטבע, ועי"ז נעשה תוקף במציאותה, שהיא בשביל ישראל - וישראל הם נצחיים. ולכן נאמר "לאיתנו – לתנאו" (לא כשנבקע הים, שאז ישנה סברא לומר שהנס ביטל את מציאות הים, אלא) כשהים חזר למציאותו.
רש"י מפרש ש"ויאמר" קאי על משה. דע"י זה קיים את הציווי "שים באזני יהושע" (אף שלא הי' נוגע להווה - דהמחייה היה ע"י מלכי ישראל), שיהושע צריך לקבל זאת בחיות. ואף שלכאורה אין שייך חיות בענין שבעתיד, הנה ע"ז מדגיש רש"י שהאיבה דהקב"ה לעמלק ישנה גם בהווה.
ביאור והוראה בהתיב"ע בפרשתנו (יד, כא) שבמטה משה היו חקוקים שמות שש אמהות וכו' / סיום ושלימות השירה ע"י הנשים וזה הכנה למ"ת; הוראה בעבודת הנשים בזמננו / ההפטרה דשבת שירה - שירת דבורה דוקא.
"תפסו אומנות אבותם" - התפילה היא אומנות שלהם, שהיו עושים אותה בכל עת לא רק בעת צרה. שלכן התפללו אף שהיה להם הבטחה מהקב"ה.
לכאורה קשה מה נוגע לפרש כאן שמרים היא נביאה? ולבאר זה מפרש רש"י: "אחות אהרן כו' אמרה עתידה אמי כו'", שמפני חשיבותה יכלה לשיר ללא נטילת רשות ממשה. ומביא פירוש ב' - "לפי שמסר נפשו עליה" - כדי לבאר מדוע נאמר "אחות אהרן" ולא אחות משה.
לרבי שמעון ריבוי הכמות (כניסה לתחום כדי שלא ימצא מחוץ לתחום למשך כל השבת – ריבוי זמן) מכריע את גודל האיכות (האיסור להיכנס להתחום). ולכן צריך להבהיר שזהו רק מפני שתחומין היא שבות, אך בנימא שנפסקה פוסק ש"עונבה" (אף שעניבה אינה מתקיימת ויצטרך לעונבה כמה פעמים), כי בקשירה יכול לבוא לידי איסור דאורייתא.
"מכאן כו' כשר שבמצרים הרוג": "מכאן" - מזה שהשתתפו ונהרגו על הים - "היה ר' שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג", שהמצריים המדוברים בפסוק זה - "מכאן" – דוקא אלו שהיו באותו הדור, הנה, "הכשר שבמצרים הרוג", בדוגמת נחשים (שהם אמרו "הבה נתחכמה לו", בערמומיות וכו').
האמירה הראשונה מדבר ע"ד הנהגת בנ"י, ולכן מודגש הטוב שבתלונה – שהאמינו ביכולת ה', ולכן מדגיש רש"י שלחם ינתן בפנים מאירות (ואינו מאריך בנוגע לבשר). והאמירה השניה הוא בנוגע לצרכים הגשמיים דבנ"י, ומבאר שהחילוק באופן הנתינה דצרכים הגשמיים הוא לפי הנחיצות שלהם.
גם במן היו חילוקים לפי ערך עבודת האדם, מפני שמטרת המן הוא לפעול על בנ"י שגם כשיאכלו לחם מן הארץ ידעו שהלחם בא מהקב"ה. ולכן צריך להיות שייכות בין המן ללחם, ולכן גם במן הי' ענין של התחשבות בעבודת האדם. ביאור השייכות דמן לשבת.
לרבא: עירוב תבשילין הוא כדי להרבות בכבוד שבת - ענין חיובי. ולרב אשי הוא להדגיש שאין אופין מיו"ט לחול - ענין שלילי. ולפי"ז, לרבא, יש להמשיך את התקנה דלכבוד שבת עד לסעודה הג', כדי לכלול את כל צרכי שבת. ולכן דוקא בעירוב תבשילין פוסק אדה"ז שיש נוהגים לאכלו בסעודה הג'.
שקו"ט במארז"ל "אין מרובע מששת ימי בראשית" וביאור המכילתא ר"פ בשלח על פסוק "וישובו ויחנו לפני פי החירות" / מעלת ענין השירה ואופן פיתוח ועיבוד שירי חב"ד בזמננו/ הערות לרשימת הצ"צ (אוה"ת נ"ך ע' שס) על הפסוק "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך גו'" - כמה דרגות ברפואה / ענין אכילה ושתי' שבעולם הבא; מצב הגוף כשיקום בתחה"מ / נשמות שנתגלגלו כמה פעמים - איזה גוף יקום בתחה"מ / איסור קביעת טיפול רפואי ג' ימים לפני השבת / גדר חיוב "לחם משנה" / שבת זמן עונג ולא זמן שמחה / מצות תיקון עירובין / כ"ו שעות דשבת / הכרח אכילת סעודת יום שבת עם בני הבית (נוסף על ההתוועדות בביהכנ"ס) / סידור "סעודה שלישית" עבור תלמידי בית-ספר תיכון / ברכה למסדרי סעודה שלישית דתו"ת מאנטרעאל / מעלת מסיבות שבת / מעלת סעודת "מלוה מלכה" ופעולתה על ימות השבוע / שמירת שבת במקומות שהיום (והלילה) הוא יותר מכ"ד שעות / שקו"ט בשו"ע אדמו"ר הזקן הל' שבת (סשנ"ז ס"א) אודות שפיכת מים ברה"י שיוצאים לרה"ר.
"הסיען בעל כרחן": מפני שבני ישראל רצו לקיים את ציווי ה' - לברר את הניצוצי קדושה - "ונצלתם את מצרים". ואף שרצון הקב"ה הוא "ויסעו", מ"מ היה זה "בעל כרחן", כי על פי השכל שלהם היו צריכים להישאר ולסיים את עהודת הבירורים.
רבותינו נשיאנו, הרגישו את בחי' "אין" שמאיר בסעודה שלישית, ולכן לא היו יכולים לאכול פת כי זהו צער עבורם (וחסידים הולכים בעקבותיהם ולומדים תורתם על מנת לעשות). אך מ"מ טועמים בסעודה הג', והוא כדי לרמז על מעלת הגוף שיתגלה לעת"ל, שאז הנשמה תהיה ניזונת מן הגוף.
משה שלח את יהושע ללחום כי חשב שמלחמה זו תהי' ע"פ טבע, ומשה הי' למעלה משישים שנה. אך לגבי מצוה זו דהצלת בנ"י הי' זה "נתרשל במצוה", כי מכיון שמדובר בהצלת בנ"י הי' על משה לצאת ללחום ללא חשבונות.
הכרח חינוך הבנות בזמן הזה משום עת לעשות להשם, ויסוד אגודות נשים בדרכי הצניעות, והשכר לעתיד "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" / מנהגנו בסעודה שלישית / צדקה לפני הדלקת נרות שבת ואיסור טלטול / הדלקת נש"ק דבנות קטנות; הדלקה בשמן / הדלקת נש"ק ע"י בנות קטנות גם נגד מנהג בני המשפחה / סגולות לאחרי מאורע בלתי רצוי / רם-קול בבית כנסת ביום טוב / שקו"ט במארז"ל שלע"ל העננים יביאו את ישראל לרגל בכל שבת ור"ח / שקו"ט בדיני עירובין ובענין רה"ר בזמן הזה / הנהגת אנ"ש בעת התוועדויות / תיקון טעות בשו"ע אדה"ז סשל"ו סי"ח; סרע"א סכ"ג / שמירת שבת בעסק / ניקוד ד"זכר עמלק".
מכיון ש"ויסב גו' דרך המדבר" לכן הוצרכו ל"עצמות" יוסף – עצם ענינו של יוסף, שהוא העבודה דהפיכת "אחר" ל"בן".
בנוגע לאמירת פרשת המן, הנה במהדורא קמא נאמר "שיאמין" - שצריך לעשות כלי בדרך הטבע. ובמהדורא תניינא (שהיא ע"פ הכרעת המקובלים) נאמר "לבטוח", שמצד דרגא זו הכלי אינו תופס מקום כלל, ואינו מרגיש שזהו צורך שלו אלא חסדו של הקב"ה, ולכן יכולים לאמרו גם בשבת.
המן הוא שיעור עצמי (השייך לחיות כללי שבכל אחד בשוה), ולכן "לא העדיף המרבה", אך בסיום פרשת המן - לאחר שבאו "אל ארץ נושבת", שאז העבודה היא בכוחות פנימיים, נאמר "והעומר עשירית האפה הוא" - שיעור המצטרף השייך לחיות פרטי.
סיום מחזור השני דלימוד הרמב"ם.
לר"ע בנ"י היו בביטול גמור עד שיצאו בשירת משה. (ב) ולר"א שלימות האחדות הוא כשבנ"י מרגישים את האחדות גם כמו שהם במדרגתם, ואמרו את כל השירה (במענה לאמירת משה). (ג) ולר"נ תכלית ההתאחדות הוא כשנרגש בבנ"י ש"ישראל הם משה", ולכן אמרוה כולם יחד.
(א) לפי פשוטו: בשירה ישנם כפל לשונות, (שיטת הגמרא) ו"ה' ימלוך גו'" אינו ענין חדש אלא קאי על המקדש הא'. (ב) להמדרש הו"ע חדש - המקדש דלעתיד. (ג) לרש"י שיטה ממוצעת: הכפל בשירה מוסיף פרט באותו ענין. וקאי על המקדש שיבנו מיד, ובה יתקיים "ה' ימלוך לעולם ועד".
דוקא (לאחר שלא ירד המן) בשבת – שענינה מנוחה ותענוג – הבינו בנ"י שעצם ענין המן הוא בחי' תענוג, ולכן אז דוקא קראו שם למן – ללא תואר המגביל, אלא - הכנת מזון, ודוקא אז מדגישה התורה "וטעמו כצפיחית בדבש" – ענין התענוג.
שקו"ט במ"ש בס' בעש"ט על התורה שקריעת ים סוף הוא כאילו בטבע / ביאור במ"ש בתרגום יונתן (יד, כח) שעל המטה חקוקים שמות ששה אמהות / "אני ה' רופאך" ר"ת אריך שממנו הרפואה / רפואתו של הקב"ה באופן ד"לא אשים עליך" / ביאור הסתירות בזהר לענין הספירות הנמשכות בג' סעודות יום השבת / הזהירות לא לקדש בשעה השביעית בערב שבת ומנהג ארה"ק בזה (וכן בענין ניטל) / ישוב סתירה בין התורת חיים לך (צו רע"ב) ופ' ויקהל לענין אי אכילת שבת מגשמת / תענית יארצייט בשבת.
תיקון עירובין
פסק אדה"ז כשיטת רש"י דרה"ר תלוי בט"ז אמה בלבד; הטעם שבמספר ס"ר העוברים ברה"ר גם נכרים בכלל; אי מנהטן הוי לכו"ע רה"ר מן התורה; גדר "ים" ו"נהר" והחילוק ביניהם; החשש דשמא יעלה הים שרטון הובא להלכה ברמ"א ושו"ע אדה"ז; אם זה שאפשר לראות את מנהטן מהבתים הגבוהים מוציאו מגדר רה"ר; עוד מ"מ והערות בקונט' תיקון עירובין; בענין המצוה דתיקון עירובין / אי זרעים מבטלים המחיצות; עוד שקו"ט בהנ"ל / פסק אדה"ז שהים אינו עולה משום מחיצה; אין להדפיס ולפרסם שיש עירוב בעיר.
תיקון עירובין
פסק אדה"ז כשיטת רש"י דרה"ר תלוי בט"ז אמה בלבד; הטעם שבמספר ס"ר העוברים ברה"ר גם נכרים בכלל; אי מנהטן הוי לכו"ע רה"ר מן התורה; גדר "ים" ו"נהר" והחילוק ביניהם; החשש דשמא יעלה הים שרטון הובא להלכה ברמ"א ושו"ע אדה"ז; אם זה שאפשר לראות את מנהטן מהבתים הגבוהים מוציאו מגדר רה"ר; עוד מ"מ והערות בקונט' תיקון עירובין; בענין המצוה דתיקון עירובין / אי זרעים מבטלים המחיצות; עוד שקו"ט בהנ"ל / פסק אדה"ז שהים אינו עולה משום מחיצה; אין להדפיס ולפרסם שיש עירוב בעיר.
"הרחוקים" קאי על יושבי ארץ כנען (שלכן מתחיל ב"הרחוקים" כי הם העיקר). או ש"הרחוקים" קאי על אלו שרחוקים מא"י (ומתחיל בהם כי הם שמעו תחילה על קרי"ס). "הרחוקים": הם המדות רעות שמופרכות מבנ"י בטבע, ו"הקרובים": המדות רעות שקרובים לאדם.
במוצאי שבת אכלו בנ"י מהמן שירד עבור השבת, ש"ברכו במן" נמשך גם במוצ"ש, וזהו"ע סעודת מלוה מלכה, שמלווים את המלך, שהמלך - הברכה דשבת - ישנו גם במוצ"ש. וזהו הביאור בלשון אדה"ז שמלוה מלכה היא "מצוה מן המובחר" דג' סעודות, שהיא חלק מחובת ג' סעודות.
להמכילתא זה שלא ירד המן ביו"ט וביוה"כ הוא מפני שגם הם ימים מיוחדים, ולכן ישנם ב' לימודים שונים, כי יוה"כ ויו"ט חלוקים בגדר קדושתם. ולרש"י המן לא ירד ביוה"כ וביו"ט מצד גדר השבת שבהם ולכן לימוד אחד מספיק לשניהם.
הפטרת שירת דבורה וההוראה מזה עבור בנות ישראל שהם העיקר בבית / שקו"ט בבירור זמן אכילת המן אחר מות משה / ההנהגה בארץ הקודש בזמן התקפת הטילים במלחמת המפרץ.