במהדורא קמא של השולחן ערוך מביא אדמו"ר הזקן (מהטור וב"י): "טוב לומר פרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה". אך במהדורא תניינא משנה ואומר "ופרשת המן לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו". וצריך להבין טעם השינוי - דבמהדורא קמא אומר "שיאמין", דאמונה צריך להיות כל הזמן לא רק בעת שצריך לברכה, ועפ"ז צריך לומר פרשת המן גם בשבת, ויכול לאמרו גם קודם התפילה (לפני הזכרת שבחו של הקב"ה), כי אין זה נקרא בקשת צרכיו. אך במהדורא תניינא נאמר "ולבטוח", שביטחון הוא בעיקר כשמרגיש שצריך לברכה (ועפי"ז לכאורה אין לומר פרשת המן בשבת כי אסור לבקש צרכיו, אך מלשון אדה"ז לא משמע כן).   

ויובן בהקדים מאמר הזוהר על ר' ייסא סבא שבכל יום הי' מתפלל להקב"ה עבור מזונו ורק אח"כ הי' מכין את מזונו. וצריך להבין הלא אסור לבקש צרכיו בשבת, ומהלשון בזוהר משמע שהי' מבקש בכל יום ממש כולל שבת? ויובן בהקדים המבואר שיוסף נענש על זה שביקש משר המשקים להזכירו לפרעה, כי אף שעל דרך הרגיל – כשההנהגה היא מבחי' ממכ"ע – צריך לעשות כלי ע"פ טבע לברכת ה', מ"מ יוסף הי' קשור עם סוכ"ע, ומצד הסובב אין צריך לעשות כלי, כי ההנהגה היא שלא ע"פ הטבע לגמרי. 

ויש לומר שר' ייסא הרגיש שגם לאחרי העשי' שלו אינו קרוב יותר להברכה, כי הרגיש תמיד שהכל תלוי מהקב"ה, ואין הכלי תופס מקום כלל (שגם לאחר שהאוכל נמצא בביתו מ"מ ביקש מהקב"ה שיתן לו מזונו). ולכן הי' יכול לבקש צרכיו גם בשבת, כי לא הרגיש שזהו הצורך שלו, אלא הרגיש שבכל רגע מקבל את חסדיו של הקב"ה, וציפה וייחל לחסדו של הקב"ה. 

וזהו הביאור בשינוי הנ״ל. דמהדורה קמא נכתב ע״פ הכרעת הגמרא ופוסקים, ולכן אינו כותב ״לבטוח״ כי בטחון ע״פ נגלה הוא שצריך לעשות כלי בדרך הטבע, וא״כ בדרגא זו אסור לאמרו בשבת, ולכן כותב ״שיאמין״. אך מהדורה תניינא היא ע״פ הכרעת המקובלים, וכוללת גם את המדריגות העליונות בעבודת ה׳, ולכן כותב ״לבטוח״, כי מצד דרגא העליונה דבטחון אין הכלי תופס מקום כלל ואינו מרגיש את מציאותו, וא״כ יכול לאמר פרשת המן גם בשבת, כנ״ל.