איתא בגמרא (סוטה ל, ב): "תנו רבנן כו' דרש רבי עקיבא כו' וכיצד אמרו שירה כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר כו' משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבהכ"נ שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו (וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכיונו יחד את השירה ככתבה, רש"י). 

והביאור בזה: האור החיים מבאר ש"ויאמרו לאמר" פירושו שאמרו זה לזה שיאמרו שירה ביחד בלא בחי' השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד, וזהו "אשירה לה'". וזהו שלכולי עלמא הי' פתיחת השירה ע"י משה, שכולל את כל הדור כאחד, ובלשון רש"י "משה הוא ישראל וישראל הם משה", שהפתיחה של משה פעל שאמירת השירה דכל בני ישראל יהיה בהשתוות גמורה כאיש אחד. 

ולפי"ז יש לבאר את הג' דיעות בענין אמירת השירה: (א) לרבי עקיבא שלימות האחדות הוא כשבנ"י הם בביטול גמור עד שיצאו בשירת משה. (ב) ולרבי אליעזר שלימות האחדות הוא כשבני ישראל מרגישים את האחדות גם כמו שהם במדרגתם, ולכן סובר שבני ישראל אמרו את כל השירה (אלא שהי' באופן של מענה לאמירת משה). (ג) ולרבי נחמיא תכלית ההתאחדות הוא כשנרגש בבני ישראל ש"ישראל הם משה", ולכן אמרוה כולם יחד. 

וביאור האחדות שנפעל ע"י משה יובן בקדים המבואר בתניא פרק ל"ב שהאחדות דבנ"י הוא מצד זה שאב אחד לכולנה. וי"ל שבחי' זו באחדות הוא למעלה מהאחדת שנפעל ע"י ההתבוננות בזה שכל ישראל הם גוף אחד (כמבואר בירושלמי), כי כמו שבנ"י הם בשרשם ב"אב אחד לכולנה" אין התחלקות כלל בין בנ"י. וזה מתגלה ע"י הדביקות בנשיא (בחי' מלך) שהוא לב כלל ישראל, שבחי' הראש שבמלך הוא שהמלך משפיע לכל אחד כפי' בחינתו, אך בחי' הלב הוא שעצם המציאות דכל העם תלוי במלך באופן שוה כמו שהלב משפיע דם לכל האברים בשוה. וי"ל שהמבואר בתניא שהחיות הרוחנית נשפעת לכל הדור על ידי תלמידי חכמים וראשי אלפי ישראל המדובר הוא בבחינת המזון הרוחני שבא לכל אחד לפי ערכו. אך עצם החיות נמשך על ידי נשיא הדור - משה שבדור.