מהפסוק (טז, כה) "ויאמר משה גו' אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאו בשדה" למדים חיוב דג' סעודות. והנה רבותינו נשיאנו לא אכלו פת בסעודה הג', ע"פ הביאור הפנימי שסעודה הג' הוא מעין דלעתיד שבה מאיר בחי' אין - "היום לא" - וא"כ אין אוכלים פת. וקשה איך שייך שהידור ע"פ פנימיות התורה יהי' בסתירה להנהגה לכתחילה ע"פ נגלה, דאדה"ז פוסק ש"אין לסמוך כלל" על הדיעה האומרת שאין צריך לאכול פת בסעודה הג'?   

והביאור: ענין סעודת שבת הוא עונג, וא"כ אם מצטער אזי "כמעט שאסור לו לאכול". וא"כ רבותינו נשיאנו, שהרגישו את בחי' "אין", לא היו יכולים לאכול פת כי זהו צער עבורם (וחסידים הולכים בעקבותיהם ולומדים תורתם על מנת לעשות). 

והנה, ע"פ הנ"ל משמע שטעימה בסעודה שלישית היא חסרון, אך מהלשון "אמר ר' יוסי יהא חלקי מאוכלי ג' סעודות" משמע שגם האכילה בסעודה ג' הוא ענין חיובי. והביאור: לעת"ל יורגש מעלת הגוף - כהכרעת תורת החסידות שעיקר השכר הוא לנשמה בגוף, ורק שחיבור הנשמה והגוף לא יהי' ע"י אכילה גשמית. ויש לומר שטועמים בסעודה הג' כדי לרמז על מעלת הגוף שיתגלה לעת"ל, שאז הנשמה תהיה ניזונת מן הגוף, מפני ששורש הגוף הוא בהעצמות, והגילוי דלעתיד הוא גם לגוף.