על הפסוק (יד, כז) "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" איתא במדרש: "לתנאו שהתנתי עמו מתחילה", שבשעת הבריאה התנה הקב"ה עם הים שיבקע לפני בני ישראל.

וצריך להבין, (א) לכאורה "לתנאו" נאמר כשהים חזר למצבו הרגיל ולא כשהים נבקע? (ב) ומדוע נאמר "וישב גו' לתנאו", הרי הים כבר קיים את התנאי?

ויובן בהקדים ביאור המגיד דאילו לא נבקע הים הי' מתבטל והי' כלא הי' מעולם, וא"כ ע"י קיום התנאי נעשה בו תוקף המציאות לא רק מכאן ולהבא אלא גם לשעבר. ולכן נאמר "לתנאו" כשהים חזר למצבו הרגיל, כי ע"י קיום התנאי נעשה בו תוקף המציאות. אך שאלה הב' הנ"ל במקומה עומדת.

ויובן בהקדים, שהקושי בפסוק שהמדרש מבארו הוא, שמהלשון "וישב גו' לאיתנו" משמע שזה הי' חידוש, ולכאורה הנס דקריעת ים סוף היה ע"י ש"וינהג ה' רוח קדים עזה כל הלילה", שהנס היה בכל רגע ורגע ולא שטבע המים נתהפכו, וא"כ מהו החידוש ב"וישב הים"? וע"ז מפרש המדרש "לתנאו גו'".

והביאור: הטעם שהקב"ה התנה עם הים בשעת הבריאה, אף שכמובן שהקב"ה הי' יכול לבקוע את הים גם לולא התנאי, הוא כדי שמציאות הים גופא תסכים לשינוי הטבע. וא"כ, ע"י שהים הסכים להיבקע בשביל ישראל נעשה בו תוקף יותר באין ערוך מכפי שהי' קודם הבקיעה. דכל הנבראים אינם נצחיים, וא"כ גם בשעת קיומם הינם מציאות "חלשה". ודוקא ע"י שהים גופא מסכים להיבקע, זאת אומרת שהוא "בשביל ישראל", שישראל הם נצחיים, נעשה בים גופא תוקף המציאות. ולכן כל זמן שהים נבקע יכולים לחשוב שהנס ביטל את מציאות הים, אך לאחר ש"וישב הים גו'" אזי רואים שזהו "לאיתנו" שהים הוא מציאות תקיפה כי הוא קשור עם ישראל כנ"ל.