לקוטי שיחות חל"א ע' 85 (בשלח ג)
קיצור
בסיפור המן בפרשתנו, לאחר פרטי המאורעות איך שבשבת לא ירד המן, נאמר (טז, לא) "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש". וצריך להבין מדוע לא קראו בנ"י שם למן עד לאחר שלא ירד בשבת, ולא מיד (דבתחילה קראו אותו "מן, כי לא ידעו מה הוא", אך אין זה קריאת שם כבסיום הענין), ומדוע אין הכתוב מבאר ש"וטעמו גו'" מיד בהתחלת סיפור ירידת המן?
והביאור: השבת שייכת לעצם ענין המן, שלכן לא נתבאר שמו - ענינו של המן עד שבנ"י ראו שאינו יורד בשבת. ויובן בהקדים שלכאורה קשה מדוע שאלו בנ"י ממשה "מה יום מיומיים" כשירד לחם משנה ביום השישי, והרי לכאורה במרה נאמר להם על דבר שבת? והביאור: הלשון ברש"י הוא "נתן להם מצות להתעסק בהן", שהכוונה בזה הוא שבמרה ניתן להם ללמוד על השבת אך לא נצטוו לשמור את השבת עד מתן תורה (בדרך הפשט). וא"כ זה שבשבת לא ירד המן אין זה מצד איסור שבת - ענין חיצוני ש"אריה הוא דרביע עליה" - אלא מצד זהו ענינו של המן.
דהנה, במן מודגש שה' נתן לבנ"י את הלחם בדרך חיבה (כפרש"י על הפסוק "ובוקר וראיתם את כבוד ה'"), וענין השבת הוא מנוחה ותענוג, שלכן בשבת לא ירד המן כדי שהמנוחה ותענוג דשבת תהי' בשלימות. שלכן דוקא כשראו בנ"י שלא ירד המן בשבת הבינו את עצם ענינו של המן שלכן אז דוקא קראו מן - ללא תואר מוגבל אלא - הכנת מזון, ולכן אז דוקא מדגיש הכתוב ש"טעמו כצפיחית בדבש" - ענין התענוג. ולכן אז דוקא נצטוו לקחת "למשמרת לדורותיכם" כי בזה נוגע לדעת שלא רק שהקב"ה יכול לתת לבנ"י את צרכיהם, אלא שנותן להם את צרכיהם ללא טירחא ובאופן של תענוג.
והנה, ביאור הנ"ל מתאים להמבואר בזוהר שאף שהמן לא ירד בשבת מ"מ הברכה לירידת המן בששת ימי השבוע הוא בשבת. והביאור בזה הוא, כנ"ל, שענין השבת – מנוחה - הוא הוא ענינו של המן, ולכן המן מתברך משבת.
והנה, המן הוא "משמרת לדורותיכם", ולכן יש בו הוראה כללית לכל הדורות. דהנה ידוע שאף שההשפעה לבנ"י היא במדידה לפי העבודה (שלא כאוה"ע שמקבלים ריבוי שפע), מ"מ בנ"י בוחרים בהשפעה מצומצמת שמצד הקדושה, כי אינם רוצים השפעה "כמאן דשדי בתר כתפוי כו' שלא ברצונו", אלא רוצים לקבל מבחינת רצון ותענוג של הקב"ה. וזהו ענין המן, שמצד אחד היה בחינה מוגבלת - דוקא "עומר לגלגולת" "ולא העדיף המרבה", אך מ"מ בני ישראל קיבלו את ההשפעה ללא טירחא, ובבחינת תענוג ועד שטעמו במן כל טעם שרצו. וההוראה היא שאצל בני ישראל צריך להיות יקר ההשפעה שמצד הקדושה, אף שהיא השפעה מצומצמת, אך השפעה זו מתברכת, ועד שזוכים לריבוי השפעות גשמיות "באותו הזמן" בביאת משיח צדקנו.
והביאור: השבת שייכת לעצם ענין המן, שלכן לא נתבאר שמו - ענינו של המן עד שבנ"י ראו שאינו יורד בשבת. ויובן בהקדים שלכאורה קשה מדוע שאלו בנ"י ממשה "מה יום מיומיים" כשירד לחם משנה ביום השישי, והרי לכאורה במרה נאמר להם על דבר שבת? והביאור: הלשון ברש"י הוא "נתן להם מצות להתעסק בהן", שהכוונה בזה הוא שבמרה ניתן להם ללמוד על השבת אך לא נצטוו לשמור את השבת עד מתן תורה (בדרך הפשט). וא"כ זה שבשבת לא ירד המן אין זה מצד איסור שבת - ענין חיצוני ש"אריה הוא דרביע עליה" - אלא מצד זהו ענינו של המן.
דהנה, במן מודגש שה' נתן לבנ"י את הלחם בדרך חיבה (כפרש"י על הפסוק "ובוקר וראיתם את כבוד ה'"), וענין השבת הוא מנוחה ותענוג, שלכן בשבת לא ירד המן כדי שהמנוחה ותענוג דשבת תהי' בשלימות. שלכן דוקא כשראו בנ"י שלא ירד המן בשבת הבינו את עצם ענינו של המן שלכן אז דוקא קראו מן - ללא תואר מוגבל אלא - הכנת מזון, ולכן אז דוקא מדגיש הכתוב ש"טעמו כצפיחית בדבש" - ענין התענוג. ולכן אז דוקא נצטוו לקחת "למשמרת לדורותיכם" כי בזה נוגע לדעת שלא רק שהקב"ה יכול לתת לבנ"י את צרכיהם, אלא שנותן להם את צרכיהם ללא טירחא ובאופן של תענוג.
והנה, ביאור הנ"ל מתאים להמבואר בזוהר שאף שהמן לא ירד בשבת מ"מ הברכה לירידת המן בששת ימי השבוע הוא בשבת. והביאור בזה הוא, כנ"ל, שענין השבת – מנוחה - הוא הוא ענינו של המן, ולכן המן מתברך משבת.
והנה, המן הוא "משמרת לדורותיכם", ולכן יש בו הוראה כללית לכל הדורות. דהנה ידוע שאף שההשפעה לבנ"י היא במדידה לפי העבודה (שלא כאוה"ע שמקבלים ריבוי שפע), מ"מ בנ"י בוחרים בהשפעה מצומצמת שמצד הקדושה, כי אינם רוצים השפעה "כמאן דשדי בתר כתפוי כו' שלא ברצונו", אלא רוצים לקבל מבחינת רצון ותענוג של הקב"ה. וזהו ענין המן, שמצד אחד היה בחינה מוגבלת - דוקא "עומר לגלגולת" "ולא העדיף המרבה", אך מ"מ בני ישראל קיבלו את ההשפעה ללא טירחא, ובבחינת תענוג ועד שטעמו במן כל טעם שרצו. וההוראה היא שאצל בני ישראל צריך להיות יקר ההשפעה שמצד הקדושה, אף שהיא השפעה מצומצמת, אך השפעה זו מתברכת, ועד שזוכים לריבוי השפעות גשמיות "באותו הזמן" בביאת משיח צדקנו.