ברש"י (יז, יב): "וידי משה כבדים: בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".

צריך להבין מדוע מפרש רש"י שמשה "נתעצל במצוה", ולא פירש שנתייקרו ידיו מחמת חטא בנ"י (כמו שפירשו מפרשים אחרים)? ובפרט שבמלחמת סיחון ועוג מצינו שמשה לחם בעצמו? ובפרט שלאחר הסיפור דהמלאך במלון, שכמעט נהרג משה כי לא מל את בנו מיד, בטח נזהר משה מעצלות במצוה? 

והביאור בזה: הפירוש נתעצל הוא שנתעצל בענין פרטי (משא"כ נתרשל הוא בכללות - בכל הענינים), והטעם שמשה שלח את יהושע הוא כי חשב שמלחמה זו (משא"כ מלחמת סיחון ועוג) תהי' מלחמה על פי טבע כמו שפירש רש"י ש"השליך את בנו", ולכן משה, שהי' למעלה משישים שנה שהוא גיל יוצאי צבא, חשב שעליו לעלות לראש הגבעה ולהתפלל, והאנשים שמסוגלים ללחום על פי טבע יצאו ללחום (ובפרט שלא הי' ציווי מיוחד מה' למשה להילחם אלא אמר כן מדעתו).

אך לגבי מצוה זו דהצלת בנ"י הי' זה "נתרשל במצוה", כי מכיון שמדובר בהצלת בנ"י הי' על משה לצאת ללחום ללא חשבונות.

וההוראה: גם כשישנו יהודי שהוא מחוץ להענן על כל אחד לצאת ולהצילו, ולא לטעון שהוא ישאר בתוך הענן וישלח אחר להציל את זה שמחוץ להענן.