ברש"י (טז, כו) "וביום השביעי שבת: שבת הוא, המן לא יהי' בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים". 

והנה, רש"י משנה מדרשת רבי אליעזר המודעי במכילתא, ששם ישנם ב' לימודים עבור יום הכיפורם ויום טוב ("ביו"ט מנין ת"ל לא יהי' בו, ביוה"כ מנין ת"ל שבת לא יהי' בו"), ורש"י מקדים יום טוב ליום הכיפורים - כי לפי המכילתא זה שלא ירד המן ביו"ט וביוה"כ הוא מפני שגם הם הינם ימים מיוחדים, ולכן ישנם ב' לימודים כי חלוקה קדושת יו"ט מקדושת יוה"כ. ואילו לרש"י זה שלא ירד המן ביוה"כ ויו"ט הוא מצד גדר השבת שבהם, ולכן לימוד אחד מספיק, ומקדים יוה"כ שבו פשוט יותר שייכותו לשבת כי יוה"כ נקרא שבת.

ויש לומר נפקה מינא בין רש"י להמכילתא. ויובן בהקדים שהרמב"ם מביא את דיני לחם משנה בשבת ויו"ט ב' פעמים, בהלכות ברכות ובהלכות שבת. וי"ל שהם ב' דינים בחיוב לחם משנה. דבהלכות ברכות קאי על חיוב בציעת הפת בשבת ויו"ט, וא"כ החיוב דלחם משנה המבואר שם הוא דין בבציעת הפת. ובהלכות שבת קאי על החיוב בלחם משנה מצד סעודת שבת - שמפני שהיא סעודה חשובה לכן צריכים לחם משנה. ומצד החיוב דסעודת שבת הנה צריך שיהי' לחם משנה לא רק בשעת הבציעה אלא במשך כל הסעודה - ומצוה לבצוע משתיהן. ועוד נפק"מ שאם החיוב הוא מצד בציעת הפת אזי החיוב הוא (כמובא במגיד משנה) בכל סעודה שסועד בשבת לא רק בג' סעודות (משא"כ אם החיוב הוא מצד הגדר דסעודה חשובה הנה החיוב דסעודה חשובה הוא רק בג' סעודות).

והנה יש לומר שהמקור לשיטת הרמב"ם - שישנם ב' גדרים בלחם משנה - הוא מזה שבגמרא הובאה הסוגיה דלחם משנה בב' מקומות. דהחיוב דלחם משנה בשבת נלמד מהסוגיא במסכת שבת (קיז, ב), אך החיוב ביו"ט נלמד מהסוגיא במסכת ברכות (לט, ב) (כדברי התוספות בברכות), כי לשיטת הש"ס גדר החיוב דלחם משנה ביו"ט הוא רק מצד חיוב הבציעה - שנלמד ממסכת ברכות - אך לא ענין דסעודה חשובה כסעודת שבת (שנלמד ממס' שבת). אך לרש"י, כנ"ל, שחיוב יו"ט בלחם משנה הוא מצד גדר שבת שבהם, א"כ גדר החיוב ביו"ט הוא בדיוק כהחיוב דשבת, שגם ביו"ט ישנם ב' הגדרים - הבציעה מלחם משנה וחיוב הסעודה בלחם משנה.