יש לבאר הקשר ד"ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף" ל"ויקח משה את עצמות יוסף עמו". ויובן בהקדים שתוכן שמו ועבודתו של יוסף הוא "יוסף הוי' לי בן אחר" - לעשות מ"אחר" "בן". וזהו "עצמות" יוסף – עצם ענינו של יוסף. וזהו הקשר לההליכה במדבר, דאילו נכנסו לא"י מיד אזי לא הי' מציאות של "אחר", אך מפני ש"ויסב גו' דרך המדבר" הוצרכו לעצמות יוסף. וזהו הקשר לסיום הפרשה שמשה אמר ליהושע – שהי' מזרעו של יוסף – "בחר לנו אנשים", כדי להגן על "הנחשלים אחריך" שהי' הענן פולטן. וזהו הוראה לכל אחד. 

וזהו הביאור בהמבואר בקבלה שצירוף שם הוי' של חודש שבט (שבו חל פרשת בשלח) הוא "המר ימירנו והיה הוא". דענין התמורה הוא להמיר ולהפוך ולעשות מאחר בן. דאף שע"פ סדר הרגיל צריך להיות בתוך הענן – "לא ימירנו", מ"מ כשרואה אחר אזי צריך לצאת מהענן ו"המר ימירנו". ואף שחושב שאינו יכול להביאו לתוך הענן (אלא רק לקיים מצוה אחת), הנה על זה הוא ההוראה שהוא צריך לעשות את שלו והקב"ה יעשה את השאר. ומרומז בזה שבצירוף שם הוי' אינו מרומז סיום הכתוב "והי' קודש", כי ההמשך תלוי בהקב"ה. 

וזהו הקשר ליו"ד שבט, שעבודת בעל ההילולא הוא כשמו – לעשות מאחר בן.