בסיום פרשת המן נאמר "והעומר עשירית האיפה הוא", וצריך להבין מדוע נאמר זה בסיום הפרשה ולא בהתחלתה?

ויובן בהקדים הקושיא מדוע "לא העדיף המרבה והממעיט לא המעיט", הרי לכאורה גדול צריך לאכול יותר מקטן, וא"כ מדוע עשה ה' נס מיוחד שכל אחד יצטרך, ולכן יקבל, את אותו השיעור? והביאור: ישנו חיות כללי וחיות פרטי, וחיות כללי הוא שיעור עצמי (והוא אותו שיעור לכל אחד כי החיות כללי הוא שוה בכל אחד) וחיות פרטי הוא שיעור המצטרף והוא בכל אחד כפי ענינו הפרטי. והחידוש במן, מפני שהוא לחם מן השמים, הוא שגם החיות פרטי בא מהחיות כללי, ולכן שיעור המן הוא שוה לכל אחד. ורק בסיום הפרשה נאמר שהעומר הוא עשירית האיפה (שיעור המצטרף) - כי לאחר שבאו לארץ נושבת (שאכלו את המן גם לאחר שבאו אל ארץ כנען), לאחר לידת עם ישראל - שאז צריך להיות העבודה בכוחות פרטיים, אזי עיקר העבודה הוא בחיות פרטי - שאז השיעור הוא שיעור המצטרף כנ"ל. 

וההוראה: לחם מן הארץ קאי על נגלה דתורה, ולחם מן השמים קאי על פנימיות התורה, ופנימיות התורה שייך לכל אחד גם לאחד שרק נולד ברוחניות או שהוא עדיין מנגד לתורה, מ"מ דוקא עניני פנימיות התורה ששייכים לנקודת היהדות שייכים לכל אחד. 

וזה היה עבודת בעל ההילולא (שיו"ד שבט חל בסמיכות לפרשת בשלח) שעסק בהפצת עצם המעין גם בחוצה.