לאחרי שנאמר "נפש כי תחטא" מתעוררת השאלה מהו הפירוש "ומעלה גו'"? ועל זה מפרש רש"י ש"כי תחטא" קאי על חטא רגיל כשישנם עדים ושטר, "ומעלה מעל בה'" הוא כשאינו מכחש אלא בשלישי שביניהם.
לפני פסוק זה נאמר ב' פעמים "עמיתו", ואם כן ישנה סברא שמפני שפה לא נאמר עמיתו - אלא אריכות ד"לאשר הוא לו" - הכוונה היא שלמשלם ישנה בזה טובת הנאה, ולכן מפרש רש"י ש"לאשר הוא לו" פירושו "למי שהממון שלו".
הפנימיות והכוונה ד"ארור המן" – קליפה וסטרא אחרא – הוא שיתהפך ל"ברוך מרדכי". ומרומז בפרשת ויקרא שהתחלתה היא "ויקרא" לשון חיבה, וסיומה היא "לאשמה בה", כי ע"י התשובה מתהפכים הזדונות לזכיות, וזה מדגיש עוד יותר את חיבת הקב"ה לבנ"י.
ביאור ברמב"ם הל' פסוה"מ פ"א הכ"ג: לפיכך כה"ג כו' / התאמת מ"ש בלקו"ת (נשא כט, ב) שמנחת נדבה מביאה בכפיפה מצרית עם הש"ס (סוטה יד, ב) דפסול.
בפשטות היינו מפרשים שהתחלת פרשת הקרבנות הוא בקרבנות חובה, ונאמר "כי" הוא כי פסוק זה כולל עכו"ם. וכדי לשלול פירוש זה מביא רש"י בדיבור המתחיל תיבת "מכם" שקאי על בנ"י. וכדי לשלול הפירוש שנאמר "כי" מפני שמדובר שמביא הגדול על חטא בקטנותו, מביא רש"י תיבת "אדם" שלא קאי על הגדול דוקא (משא"כ "איש").
במשנה מדובר על הקרבנות כפי שהם פועלים למעלה, שאף שהממעיט מביא את "נפשו" מ"מ אם המרבה מכוון את ליבו אזי גם קרבנו הוא לריח ניחוח למעלה. ועל זה מוסיפה הגמרא "מאי קראה" - מהיכן רואים שגם מצד פעולת האדם - "אחד המרבה ואחד הממעיט". וזה שאין התחלקות בקרבנות מצד האדם הוא הטעם שאין התחלקות גם למעלה, שבכל הקרבנות נאמר שם הוי'.
שו"ב צ"ל יר"ש, אין ושחט אלא ומשך / שחיטה - העלאת נפש הבהמית לדרגת נה"א / דרישת יר"ש משו"ב - יותר מרב.
כל יהודי הוא בדוגמת אדם הראשון לפני החטא - בחינת אלף רבתי דאדם הראשון, אך מ"מ צריך להיות גם בבחינת אלף זעירא דמשה - שצריך גם להשפיל עצמו לגבי אחרים, בידעו שאילו ניתנו כוחותיו לאחרים היו במעלה גבוהה ממנו.
התחלת פרשת הקרבנות הוא בקרבנות נדבה מפני שהציווי הראשון היה בנוגע לקרבנות שהיו יכולים להקריב מיד. וגם מפני שענין עיקרי בקרבנות הוא מחשבת הלב וזה מודגש בקרבן נדבה. והנדיבות הלב דבחינת אדם הראשון לפני החטא - שאז "הכל היה שלו" - ישנו בכל אחד.
בעוף הפעולה ד"ונמצה" – "כובש" – הוא ע"ד זריקת הדם בבהמה. "מיץ אפים": "מיץ" הוא כבישה, אך ראיה זו אינה מספיקה כי אין המדובר בפעולה במעשה. "מיץ אפים" קאי על ה"אף" שעל ידי החטא, וגם על ה"אף" שעל היצה"ר שע"י התשובה. ועי"ז מגיעים לאתהפכא – ע"ד חלב.
מחלוקת רבי ורבנן - האם קרבן עצים למערכה הוא קרבן ממש - הוא לשיטתייהו, שלרבי תיבה ("קרבן עצים") צריכה להתפרש כפשוטו בכל הפרטים, ולרבנן מספיק לפרש על פי פרט אחד. להרמב"ם בשיטת רבנן היו"ט ד"זמן עצי כהנים והעם" הוא מפני שהקריבו עולות עם העצים, אך לרש"י נוסף לעצים למערכה שהתנדבו המשפחות בשותפות, התנדבו עצים לקרבן – מכל יחיד בפני עצמו.
"אשר נשיא יחטא" הוא המשך ל"חטאת הקהל הוא", "הנשיא נותן לב" פועל על העם שגם כשטעו בהוראת ב"ד מ"מ ירגישו שצריכים כפרה. והנשיא פועל "אשרי הדור" שמלכתחילה לא יחטאו. הנשיא פועל ביטול באנשי הדור ולכן אין שייכים לחטא. "הנשיא נותן לב" - מוח שליט על הלב.
שחיטה בעבודת האדם / שו"ב צ"ל יר"ש / רעידת ידים לענין שו"ב / זהירות מקולות בעניני שחיטה / נאמנות דבני ישראל.
תינוקות קודם שהגיעו לחינוך הם בדוגמת הקרבנות שלפני מ"ת, ולכן דוקא בהם מודגש מעלת הקרבנות, דבקרבנות שלפני מ"ת, קודם הציווי, מודגש ביותר שהקרבן הוא ביטוי לקשר העצמי דישראל והקב"ה.
לרבי העיקר הוא "מוצא שפתיך תשמור" - ולכן נדר קטן והביא גדול לא יצא, שהרי אמר קטן (ורבי אזל לשיטתיה שמפרש לשון התורה או בני אדם כפשוטו ובכל הפרטים). ולרבנן העיקר הוא "ועשית כאשר נדרת" - שתוכן הנדר הוא שיביא ממין הצאן להקב"ה, ולכן "קטן והביא גדול יצא".
הרמב"ם מביא את הדין ש"כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב" בשייכות לקרבנות דוקא, כדי להדגיש שזהו דין בהחפצא, שהקרבן צריך להיות מהודר. שלכן מדגיש "וישע ה' אל הבל", ומוסיף "ואל מנחתו", כי ההידור קשור עם גדר החפצא דהקרבן.
דוקא לאחר שלומדים שחטאת הקהל חמורה מפר כהן המשיח מתעוררת השאלה מפני מה לא נאמר "יותרת ושני כליות"? ועל זה מביא רש"י "משל למלך וכו' ומיעט בסרחונו", שסרחון אינו עצם הדבר אלא הריח רע, זאת אומרת שהתורה רוצה להראות כאילו אין חטאת העם חמורה כל כך.
ביאור הפסוק "אדם כי יקריב גו'" ע"פ חסידות והקשר לישיבת "תומכי תמימים" / בדיקת סכין דשחיטה / מ"מ לספרי קבלה המבארים ענין השחיטה / שקו"ט בדין טריפה אם חוזר להכשירה.
לרש"י אין טעם לקרבנות, וכל ענינם הוא רק לקיים רצון ה' (דבחוקים ההדגשה היא פעולת הקבלת עול על האדם, משא"כ בקרבנות העיקר הוא "שאמרתי"). ולכן דוקא בקרבנות נאמר "ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".
יש לפרש את פעולת החטאת בב' אופנים: (א) בשביל טהרת הנפש, וזהו טעם הגירסא "ואם הביא לא כיפר" כי כל פעם שחטא הוא במצב אחר. (ב) כי גמירת ליבו של אדם שלא יעשהו עוד מתקבל אצל הקב"ה דוקא עם מעשה הבאת הקרבן, וזהו טעם הגירסא ש"אם הביא כיפר", שהרי קבלה זו "שלא יעשהו עוד" היא קבלה אחת.
אשם בא על המזיד ולכן הוא חמור יותר ולכן הכפרה בא מן הזכרים, שהוע התוקף וחוזק, ואילו חטאת בא על השוגג, ולכן הכפרה באה מן הנקבות - שענינה הוא לשון רכה. וזהו שאין מערבים את החטאת ואשם דהם שונים (גם) בפעולתם בעולם.
הוראת אדמו"ר הזקן ששו"ב צ"ל יר"ש ביותר / ביאור באריכות ל' רז"ל אילו הי' נותן בה דבש כו', ולא בקיצור / "שנה עליו הכתוב לעכב" - בקדשים דוקא או לא.
משרת שחיטת עופות ולהיות דוגמא מהו שוחט חסידי / שלילת התערבות ממשלה באופן ההכנה לשחיטה / בדין קמיצה מכלי שע"ג קרקע (מנחות ז, א) / בדין אבד אשמו והפריש אחר ונמצא הראשון.