איתא ברמב"ם (סוף הלכות איסורי מזבח) "אבל למנחות כולן כשרין. ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו וכו' שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר וכו' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב וכו' כסה ערום וכו' הקדיש דבר וכו'".

והנה דין זה הוא בהוספה על הנאמר בתחילת הפרק ש"לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה כו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר", דהפירוש בזה הוא שאם השה הוא כחוש וכעור אין להביא אותו לכתחילה, אלא צריך להביא שה מן המובחר. אך בסיום הפרק מוסיף על זה, ואומר שצריך להביא מן המשובח ביותר שיש לו (וכמו שממשיך שבית תפילה צריך להיות "נאה מבית ישיבתו").

אך צריך להבין מדוע מביא הרמב"ם דין זה בהלכות קרבנות דוקא ולא בנוגע לשאר ענינים שמנה - בנין בית הכנסת או הלכות צדקה? והביאור: הרמב"ם רוצה להדגיש שההידור אינו רק דין בגברא - שעל האדם להדר - על דרך "זה אלי ואנוהו עשה לפניו לולב נאה כו'" - אלא זהו דין בהחפצא שהקרבן צריך להיות מהודר. שלכן מדגיש הרמב"ם "וישע ה' אל הבל", ומוסיף "ואל מנחתו", כי ההידור קשור עם גדר החפצא דהקרבן. ויומתק על פי ביאור הרמב"ן שגדר הקרבן הוא שצריך לדעת ששופכים דם הקרבן תמורת דמו כו' וענין הקרבן הוא הקרבת נפשו, ואם כן מובן שצריך להקריב מן הטוב והמשובח. וזהו שהדוגמאות שמביא הרמב"ם הם בדומה לענין המזבח, שהדבר שנותנים - החפצא - הוא לה': בית הכנסת, וגם בצדקה מבאר הראגאטשאווער שיש בזה גדר כפרה - כמו קרבנות.

ועל פי זה יש לבאר מדוע למדים הענין ד"יכוף יצרו וכו' ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" מהענין דשמנים למנחות דוקא, דבמנחה נאמר "ונפש כי תקריב" דמפני שהמקריב עני "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו", מפני שאינו מרגיש את מציאותו שהוא המביא קרבן בהידור ובשלימות, אלא יש לו שברון הלב וכפיית וזביחת היצר, שלכן "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".