איתא ברמב"ם (מעשה הקרבנות ריש פרק ט"ז): "הנודר גדול והביא קטן לא יצא, קטן והביא גדול יצא, כיצד אמר הרי עלי עולה או שלמים כבש והביא איל או שנדר עגל והביא שור גדי והביא שעיר יצא" (דהרמב"ם פוסק כחכמים ולא כרבי שסובר שנדר "גדול והביא קטן לא יצא").

והנה ישנם ב' אופנים לבאר דין זה (דלכאורה הרי לא קיים נדרו כשהביא גדול שהרי נדר קטן): (א) מצד הגברא: כונתו היתה שלא לפחות מקטן אך התכוון שיכול להביא יותר גדול. (ב) מצד החפצא: יש בכלל מאתיים מנה ואם כן הגדול כולל את הקטן. אך לביאורים אלו קשה מדוע אינו יכול להביא גדול לכתחילה (דמהלשון "יצא" משמע שזהו רק בדיעבד)?

ויש לבאר דין זה בהקדים לשון הרמב"ם בכותרת דהלכות נדרים: "שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר". ויש לומר שאין זה רק כפל לשון אלא שזה נוגע להלכה. דהנה בפסוק נאמר "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת", ויש לומר ש"מוצא שפתיך" פירושו שיקיים את התיבות שיצאו מפיו, ו"כשאר נדרת" קאי על התוכן דהנדר. ובזה חולקים רבי ורבנן, דרבי סובר שהעיקר הוא "מוצא שפתיך תשמור" - ולכן אינו יוצא אם הביא גדול שהרי אמר קטן (ורבי אזל לשיטתיה שמפרש לשון התורה או בני אדם כפשוטו ובכל הפרטים). אך לרבנן העיקר הוא "ועשית כאשר נדרת" - שתוכן הנדר הוא שיביא ממין הצאן להקב"ה ורק מפני סיבה צדדית, שלא השיגה ידו וכיוצ"ב, אמר כבש, ואם כן אם הביא גדול יצא כי הלשון שאמר אינו לעיכובא. אך מכל מקום לכתחילה צריך להביא קטן כי זהו הלשון שאמר.

מיינה של תורה: קרבן ענינו קירוב כללות האדם לאלקות, ולכן בקרבנות אין נוגע הפרט כל כך (קטן או גדול) אלא העיקר הוא שבפעולה פרטית זו הוא מוסר את כללות נפשו לאלוקות. וזהו נדר קטן והביא גדול, דבתחילת העבודה האדם הוא במצב של קטנות אך מכיון שמתעסק בהבאת כללות נפשו לה', הרי זה פועל שמביא גדול - שמקריב באופן של גדלות שמתקרב לאלוקות בגילוי ובכל כוחות נפשו.