איתא במשנה בסיום מסכת מנחות: "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. גמרא: אמר ר' זירא מאי קראה? מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. רב אדא בר אהבה אמר מהכא, ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה. תניא אמר רבי שמעון בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא א-ל ולא אלוקים אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ונאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך ת"ל אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה כו'".

צריך להבין כמה ענינים ומהם: מהי שאלת הגמרא "מאי קראה", הרי מפורש במשנה שהמקור להלימוד הוא הפסוק "אשה ריח ניחוח" שנאמר בכל סוג עולה? ומהו התועלת מזה שבקרבנות נאמר רק שם הוי' אם בתורה נזכרו שאר השמות? ואיך מכנים את האומר שיש שני רשויות "בעל דין" - שמשמע שישנה מקום לטענתו?

הביאור בכל זה: במשנה מדובר על הקרבנות כפי שהם פועלים למעלה, ולכן מביאה המשנה את הפסוק "ריח ניחוח להוי'", והחידוש במשנה הוא שאף שהממעיט מביא את "נפשו", מכל מקום "אחד המרבה ואחד הממעיט", שאם המרבה מכוון את ליבו אזי גם קרבנו הוא לריח ניחוח למעלה.

ועל זה מוסיפה הגמרא "מאי קראה", שפירושו הוא מאיזה פסוק לומדים ענין נוסף, שגם בפעולת האדם (לא רק בהנחת רוח שישנה למעלה) "אחד המרבה ואחד הממעיט". ועל זה מביאה הגמרא ב' דיעות, (א) "מתוקה שנת העובד" – שההדגשה היא על העובד, (ב) "ברבות הטובה וגו' ומה כשרון לבעליה" – שמדגיש שגם מצד הבעלים אין יתרון ברבות הטובה.

ועל זה מביאה הגמרא את הברייתא "בא וראה וכו' שלא נאמר בהם לא א-ל ולא אלוקים וכו' שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק". שהפירוש בזה הוא שדוקא בקרבנות שבהם ישנם סוגים שונים – חטאת, תודה (המתאימים לשמות אלוקים וא-ל), ופועלים שינוי למעלה ("לא אוסיף וגו'") צריך להבהיר שהשינוי אינו מצד התחלקות – דהכוחות חסד ודין כו' אינם בהתחלקות (כמו שהוא באדם), אלא הם בתכלית האחדות (דזהו "לבעל דין לחלוק", שאין הכוונה שחושב שישנם ב' רשויות, דאז לא היה נקרא "בעל דין", אלא שחושב שישנה התחלקות למעלה – "לחלוק"). ועל זה מוסיפה הברייתא עוד ענין "ונאמר בשור הגס כו' ובעוף הדק כו'", שכוונת הברייתא לבאר שהעדר ההתחלקות בקרבנות הוא לא רק מצד למעלה (שישנם שמות שונים), אלא גם מצד האדם, שאף שישנם חילוקים בהבאת האדם (ואומר גס ודק כי הכוונה להדגיש את השינויים שמצד הבאת האדם), ואעפ"כ "אחד המרבה וכו'".

ועל זה מוסיפה הברייתא עוד ענין, שזה שאין התחלקות מצד האדם, שבכל הקרבנות נאמר "ריח ניחוח לה'", הוא הטעם לזה שגם מצד למעלה אין התחלקות וכל הקרבנות הם "ריח ניחוח". דכל ענין הקרבנות הוא עבור האדם (כדלקמן) ואם כן אם מצד האדם "אחד המרבה וכו'" אזי כך הוא גם מצד למעלה. ולכן מביאה הברייתא את הבבא הג', שכל ענין הקרבנות הוא רק עבור האדם, דאף שישנה אכילה למעלה מכל מקום אין הקב"ה זקוק לקרבנות שמצד האדם, ד"אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה".

והענין הוא: ענין האכילה למעלה הוא קישור וחיבור האלוקות עם העולם, על דרך משל מאכילה בגשמיות, והנה היה סברא לומר שהקב"ה זקוק לאדם כדי לפעול את הדירה בתחתונים, ולכן אומרת הברייתא שהקב"ה אינו זקוק לנו – "כי לי תבל ומלואה" – אלא שזו היא זכות לנו, שהדירה לו יתברך תיעשה על ידינו.