מהפסוק (ב, א) "ונפש כי תקריב קרבן מנחה גו'" נלמד בתורת כהנים (מתיבת "קרבן") שהיחיד מתנדב עצים. וצריך להבין הרי לכאורה עצים הם רק הכשר למצוה אך לא הקרבן עצמו, ואם כן איך אפשר לומר שתיבת "קרבן" מרמז לעצים?

ובענין נדבת העצים צריך להבין מהו הטעם להשמחה ד"זמן עצי כהנים והעם" ועד שהשמחה דוחה תשעה באב נדחה? וביותר צריך להבין מהו השמחה הגדולה בט"ו באב, ועד שזהו בדוגמת יום הכיפורים, שהוא "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה", שעוד לפני "זמן עצי כהנים והעם" היתה שמחה הכי גדולה בשייכות לכריתת העצים.

והביאור: הרמב"ן מבאר שהקרבן צריך לפעול באדם הביטול וההרגש שהוא עצמו היה צריך להתקרב להקב"ה על המזבח, ורק בחסד הקב"ה יכול להקריב בהמה גשמית במקום עצמו. ואם כן יש לומר שכל קרבן ענינו קירוב וביטול פרט מסוים של האדם לאלוקות, אך הקירוב דכללות האדם, שהוא היסוד דכל הקרבנות, הם העצים שהקריבו בכל קרבן. וזהו ש"קרבן" כולל גם את העצים כי אדרבא העצים הם היסוד והעצם דהקרבן.

והנה, כשהאדם מקריב כח פרטי אזי אי אפשר שהביטול יהיה ביטול בתכלית, כי מציאותו (שאר הכוחות) מעורב בהקרבת הכח פרטי. ודוקא קרבן עצים - כשמקריב את כללות נפשו - הוא ביטול בתכלית. וענין זה מודגש בקרבן העצים שבו אין שייך הרגש האדם, כי האדם עצמו אינו המקריב ורק שעוזר לשני להקריב את קרבנו. והביטול מודגש ביותר בשמחה דט"ו באב - כריתת עצים - שאז העצים הם עדיין חול, ואם כן לא שייך בזה הרגש דשביעת הרצון שעשה מצוה או על כל פנים עזר לשני לקיים מצוה, שזהו הוראה שמסר נפשו בשלימות שהרי הוא שמח ממכשירי מצוה, שזה בא דוקא מהביטול דיחידה, שלכן ט"ו באב קשור עם יום הכיפורים שענינו גילוי היחידה.

וזהו הקשר לסיום מסכת תענית בענין ג' המדרגות בבנות ישראל: (א) "יפיפיות" - שהמעלה הוא בהן עצמם – הוא ענין קיום המצוה (ובקרבן העצים הוא כשמתנדב עצים עבור קרבן לא עבור המערכה). (ב) ו"מיוחסות" - שהמעלה שלהן הוא בבניהם - הוא קרבן העצים - שעוזר לאחר לקיים מצותו. (ג) ו"מכוערות" - שאין בהם מעלה גלויה – הוא ענין כריתת עצים, שאין בהם קדושה עדיין, ובזה דוקא מודגש "קחו מקחכם לשם שמים", לא בשביל עצמו אלא עבור הקב"ה.