בדין פר העלם דבר של צבור מפרש רש"י (ד, יז): "את פני הפרוכת: ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת. אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, חס ושלום, נסתלקה הקדושה". ובהמשך הענין מפרש (ד, יט): "ואת כל חלבו ירים: ואף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו".

וצריך להבין הרי שני משלים אלו הובאו בגמרא בשם תנא דבי ר' ישמעאל, ואם כן מדוע מביא רש"י את שם אומרו רק במשל השני? ומהו השאלה "ומפני מה לא נתפרשו בו" בדרך הפשט, והרי בדרך כלל אין התורה חוזרת ואומרת פעם שניה את כל הפרטי דינים?

והביאור: דוקא לאחר הפירוש הראשון שבו לומדים שחטאת הקהל חמורה מפר כהן המשיח מתעוררת השאלה מפני מה לא נאמר "יותרת ושני כליות" (דלולא הפירוש הראשון קס"ד שלא נאמר יותרת גו' כי באמת אין צריך להקטיר את היותרת כי חטאת הקהל אינה חמורה כל כך)? ועל זה מפרש רש"י "למדין הם מועשה לפר כאשר עשה". אך זה אינו מספיק כי אם התורה רוצה לקצר מדוע מפרט הכתוב ""ואת כל חלבו ירים ממנו"? ועל זה מביא רש"י "משל למלך וכו' ומיעט בסרחונו", שסרחון אינו עצם הדבר אלא הריח רע, זאת אומרת שהתורה רוצה להראות כאילו אין חטאת העם חמורה כל כך, ולכן נאמר "ואת כל חלבו" בפירוש אך לא נאמר "יותרת", שמראה כאילו שאין צריכים להקטיר את היותרת, ש"מפני חיבתו" מראה המלך כאילו אין החטא חמור כל כך.

אך תלמיד ממולח מקשה שאם מדובר בחטא כללי עד כדי כך ש"פמליא שלו מסתלקת" איך מוותר המלך על זה מפני החיבה - ולכן מביא רש"י את שם בעל המאמר, דר' ישמעאל אמר "בני ישראל אני כפרתן", וזהו מפני שרבי ישמעאל הרגיש שבני שיראל הם המציאות שלו, ולכן החטא שלהן נוגע לו ולכן יכול לומר "אני כפרתן". ועל דרך זה הוא בנוגע להקב"ה, שהאהבה העצמית של הקב"ה לבני ישראל מתגלה ולכן מוותר להם הקב"ה.

וההוראה מזה הוא עד כמה צריך לאהוב את כל אחד מישראל, וכשעוזר לזולת צריך להרגיש שהעזרה אינה עוזר ל"זולת", אלא זה נוגע לעצמו.