ברש"י (א, ב): "אדם כי יקריב מכם: כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין. אדם: למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל".

וצריך להבין מדוע מביא רש"י את התיבות "אדם" ו"מכם" בדיבור המתחיל, דלכאורה יודעים ש"בקרבנות נדבה דיבר הענין" מתיבת "כי" שמשמעה רשות ולא חובה? ומדוע אינו מתחיל בפירוש תיבת "אדם" לפני שמפרש תיבת "אדם" בצירוף התיבות שלאחר זה ("כי יקריב מכם")?

(ואין לפרש שדוקא לאחרי שיודעים שמדובר בקרבנות נדבה ישנה שאלה מדוע נאמר אדם ששולל עכו"ם, שהרי עכו"ם יכולים להביא קרבן נדבה. כי, נוסף על זה שבפשוטו של מקרא עדיין לא יודעים ש"אדם" שולל עכו"ם, עדיין לא למדנו שעכו"ם יכולים להביא קרבן נדבה).

והביאור בזה: בפשטות היה צריך לומר שהתחלת פרשת הקרבנות הוא בקרבנות חובה, שהם עיקר הקרבנות, ואם כן כל מה שאפשר לדחוק ולפרש כן בפירוש הכתובים היינו צריכים לדחוק ולפרש. והיינו אומרים שהסיבה שנאמר "כי" הוא כי פסוק זה כולל עכו"ם, שהם אינם חייבים בקרבנות. וכדי לשלול פירוש זה מביא רש"י בדיבור המתחיל תיבת "מכם" שקאי על בני ישראל. אך עדיין היה אפשר לדחוק ש"כי" קאי על קרבן חובה – חטאת, והטעם שנאמר בלשון רשות הוא כי זה כולל גם קרבן שיביא הגדול על חטא שחטא בקטנותו, וקרבן זה אינו חובה. וכדי לשלול פירוש זה מביא רש"י תיבת "אדם", דלשון "איש" קאי על גדול ומדגיש שמדובר בגדול (שמביא קרבן על חטא שחטא בקטנותו), אך "אדם" אינו מדגיש שקאי על גדול, ואם כן צריך לפרש שבקרבנות נדבה דיבר הענין. 

אך לאחרי פירוש זה מתעוררת הקושיא "למה נאמר אדם", דהראיה דלעיל הוא מזה שלא נאמר איש ולא מתיבת אדם. ועל זה מפרש רש"י שמלמדנו שאין מקריבים מן הגזל.

והנה, רש"י מביא את גירסת המדרש רבה "שהכל היה שלו", ולא את גירסת התנחומא "שהיה יחידי בעולם". כי בפשוטו של מקרא לא מצינו שאדם הקריב קרבן, ואם כן צריך לומר שכוונת הדרש הוא שלא היה ביכלתו להקריב מן הגזל. והנה, לפי התנחומא, שהיה יחידי בעולם, היה זה רק לזמן מועט ביותר, משא"כ לגירסת רש"י "שהכל היה שלו", יש לומר שגם לאחרי שהיו עוד אנשים, היה הכל שלו, וכולם היו (ע"ד) סמוכים על שולחנו. (וזהו שרש"י אומר שהכל היה שלו, ולא ברשותו, כי היו דברים שהיו ברשות אחרים).

והנה, אף שלא מצינו שאדם הראשון עשה קנין המועיל בכל העולם, מכל מקום היה הכל שלו על דרך כיבוש המלך, שכשכובש מדינה קונה את כל המדינה.