"ואתה הקרב אליך", ומפרש רש"י: "לאחר שתגמור מלאכת המשכן", מפני שאז דוקא נעשו כהנים בדוגמת משה, מפני שאז דוקא נכנסו למשכן כמשה, ולכן נאמר "ואתה הקרב אילך" (אף שלכאורה הכהונה לא היה עיקר מעלת משה).
לרש"י נאמר "קדש קדשים" כדי ליתן טעם על "לא תעלו עליו", היינו שהציווי שלא להעלות אינו קשור עם העלאת דבר זר אלא הוא מפני אסור להוריד את המזבח מקדושתו. מיינה של תורה: המזבח הפנימי - פנימיות הלב - מקודש לקודש הקדשים בלבד (ולא להעבודה ד"בכל דרכך דעהו").
ענין האפוד ע"פ קבלה והטעם שבו דוקא היתה התחלת החורבן, חסרון האו"ת.
לכאורה אין מסתבר ש"זך" (שנכתב בין "זית" ל"כתית") קאי על "שמן" (שנאמר לפני "זית"), וא"כ קס"ד ש"זך" קאי על הזית – שיקחו זית נקי ללא עיפוש, וכדי לשלול פירוש זה מביא רש"י "מגרגרו בראש הזית", ואם הפי' הוא שהזית יהיה "זך", אזי עדיף לקחת זית מאמצע האילן.
האורים ותומים הם דבר נוסף על החושן, "שעל שם אותו הכתב היה קרוי משפט", – ומשפט הו"ע נוסף בחושן, ולכן במקדש שני היה חושן אף שהאומים ותומים חסרו.
נאמר "לא יקרע" לשון נפעל, ולכן אזי אם זהו איסור אז צריך לומר שזהו איסור חמור יותר משאר האיסורים ("לא יזח" ו"לא יסורו" יכולים להיעשות ע"י אחרים), ואין זה מסתבר. ולכן מפרש רש"י שזהו נתינת טעם - "כדי שלא יקרע". ולא נאמר בפירוש "שלא יקרע", כדי למרמז גם על הלאו.
הכהן גדול מביא איתו את כל בני ישראל בהכנסו למקדש, גם את הבעל תשובה שעבודתו הוא "ברעש" - מצד הבריחה מהרע, והרמונים מרמזים ל"ריקנים שבך" שמלאים מצות. ולהרמב"ן, רואים את הפנימיות של בני ישראל, ולכן מקשה "יעשם כמין תפוחי זהב" דתפוחים הו"ע המעלה.
שם משה לא נזכר בפרשת תצוה, דבגילוי אין נראה שם משה, דבגילוי הרי זה הסתלקות, אך בפנימיות הרי זה גילוי העצם דמשה, שלכן כל תיבה בפרשה הוא חלק מ"ואתה תצוה", ש"אתה" הוא עצם משה שלמעלה משם.
ביאור פתגם אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע "דעם כהן גדול מאַכט דער רבי".
באם התורה אינה נותנת מקום לכפרה על חטא העגל אזי מבקש משה "מחני נא". אהרן מצד עצמו פועל על אלו מבני ישראל שהם בחינת נרות - שאור הקדושה מאיר בהם בגילוי - וע"י "ואתה הקרב אליך גו'" פועל משה שפעולת אהרן תהיה על כל בני ישראל.
בג' בגדים דחושן אפוד ומעיל נפעל ענין מיוחד גם לפני העבודה - בזה שאהרן לובש את הבגדים, שלכן אם נכנס מחוסר בגדים הללו חייב מיתה. משא"כ בפסוק דידן, שמדבר בשאר הבגדים, מפרש רש"י שהמשמש מחוסר בגדים במיתה".
"מגילה נקראת בי"א בי"ב כו'" - ימים שאינם מפורשים בקרא נעשים זמן קריאת המגילה, מתאים לכללות ענין המגילה, שלא נכתבה בציווי ה' אלא נכתבה על ידי בקשת אסתר. הקריאה של הכפרים – העבודה בעולם העשי' - הוא כללות תוכן המגילה.
בהדלקת המנורה - אחרי הפעולה הנר דולק מעצמו.
לרש"י, עיקר ענינן של ד' בגדי כה"ג הוא ענין הבגד, הרמב"ם סובר שהעיקר בבגדים הוא תכשיט. שרש"י הצטער על שראה שרה רוכבת, עד שהבין שמשמים הראו לו ענין זה כדי שיתוסף לא בהבנת צורת האפוד. הפיכת דבר בלתי רצוי לקדושה הוא ע"י "וליבי אומר לי" - יחידה שבנפש.
ר"א בר"י ראה את הציץ ברומי עם קודש לה' בשיטה אחת. אך לחכמים היה מסורה שהציץ נכתב בב' שיטין, ולא שינו את המסורה מפני עדות שאינה ברורה, כי יתכן שזה לא היה הציץ שבמקדש. ושלא לאפושי במחלוקת פסק הרמב"ם שבדיעבד כשר "ולפעמים כתבוהו בשיטה אחת".
העצם של משה מרומז ב"תצוה" שבגמטריא תק"א. דת"ק קאי על סדר ההשתלשלות (שמבחי' הארה), אך תק"א קאי על העצם שלמעלה מגילויים.
ביאור הפסוק "ואתה תצוה גו'" ע"ד החסידות.
בהמשך ל"אין נשאלין בהן (אורים ותומים) להדיוט אלא או למלך או לבית דין כו'", מבאר הרמב"ם שישנו חיוב על בני הנביאים ללבוש אפוד בד כדי שידעו העם שהם נביאים ויוכלו לבקש מהם שאלה הנוגעת ליחיד. להרמב"ם האורים ותומים הוא גדר בנבואה.
"אועד" קאי על הענין הא' (שהיה באהל משה אך אח"כ) שבאהל מועד - קביעות מקום שבו ידבר ה' עם משה. אך "ונועדתי" שבפסוק זה הוא מלשון "אתועד עמם" - "בית ועד למקשי תורה". "בית ועד" קאי גם על "בית ועד" לה' עם בני ישראל.
דעת הרמב"ם בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה / לשון אדמו"ר האמצעי (עטרת ראש לג, א) שמכנסי כה"ג היו עד העקב.
לרש"י השבטים נכתבו כסדר שנולדו (אחדות שמצד שרשם), ולהרמב"ם נכתבו לפי האימהות - תחילה כל בני לאה כו' - (האחדות פרטים).
להראב"ד טעם כלאים הוא שלא לערבב כוחות הקדושה עם כוחות הסט"א - וזה אינו שייך במקדש. ולהרמב"ם הטעם הוא שלא לערבב ב' כוחות שבקדושה גופא, ולכן סובר שהיתר לבישת כלאים הוא רק בשעת העבודה.
שקו"ט במ"ש בתורה אור ד"ה בכ"ה בכסלו בענין הדלקת הנרות בבית המקדש / המזבח שבכל אדם הוא הלב.