בנוגע למעיל מפרש רש"י: "לא יקרע, כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו שזה ממנין לאוין שבתורה וכן ולא יזח החשן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון".

לכאורה מפרש רש"י שני פירושים הפכיים, דבתחילת פירושו מפרש "כדי שלא יקרע" ש"לא יקרע" הוא נתינת טעם ולא לאו. אך מיד לאחר זה ממשיך "והקורעו עובר בלאו" (ובגמרא הם ב' דיעות חלוקות). וכן צריך להבין מה נוגע בפשוטו של מקרא לדעת שזהו "ממנין לאוין שבתורה"? ועוד צריך להבין, מדוע מפרש כאן ש"לא יזח" ו"לא יסורו" הם לאווין, למה לא פירש כן לפני כן במקומם?

והביאור: כשלומדים "לא יזח" ו"לא יסורו" בפשטות הכוונה היא שזהו לאו (דאם הוא רק נתינת טעם היה צריך לכתוב שלא יזח, שלא יסורו) ולכן אין רש"י צריך לפרש. אך כשמגיעים לפסוק דידן שבו נאמר "לא יקרע" לשון נפעל, שהוא לשון הכולל יותר מאיסור רגיל, (על דרך "כל מלאכה לא יעשה בהם" - "אפילו על ידי אחרים"), אזי אם זהו איסור אזי נצטרך לומר שזהו איסור חמור יותר משאר האיסורים, שדוקא במעיל שבה נאמר "לא יקרע" בבנין נפעל אסור להיעשות על ידי אחרים משא"כ שאר האיסורים ("לא יזח" ו"לא יסורו" ועד"ז כמה אזהרות במשכן וכליו) יכולים להיעשות ע"י אחרים, ועל דרך הפשט אין זה מסתבר. ולכן מפרש רש"י שזהו נתינת טעם - "כדי שלא יקרע". אך הטעם שלא נאמר בפירוש שלא יקרע, הוא כדי לרמז גם על הלאו.

והטעם שהלאו נאמר בדרך רמז ולא בפירוש הוא מפני שכבר נאמר שהבגדי כהונה צריכים להיות באופן של "לכבוד ולתפארת", והסיבה שנכפל פה אינה על דרך הרגיל לעבור עליו בשני לאווין - כדי להוסיף בחומרת הלאו - אלא כדי שיוכלל במנין הלאוין שבתורה.

ולכן מביא רש"י "וכן ולא יזח כו' וכן לא יסורו", שגם בהם נאמר "להיות על חשב האפוד" ו"בטבעות הארון יהיו הבדים", ואעפ"כ מוסיף הכתוב לאו כדי שיהיה ממנין לאווין שבתורה, ועד"ז בנדו"ד.

מעניני ההלכה שברש"י: הרמב"ם פוסק: שהקורע פי המעיל לוקה והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה. והנה לפי הרמב"ם בשאר בגדי כהונה האיסור הוא דוקא דרך השחתה, דטעם האיסור הוא מפני הציווי "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", וזהו דוקא כשקורע דרך השחתה. משא"כ במעיל, שבו נאמר לאו מיוחד ישנו איסור גם כשאינו דרך השחתה. משא"כ לשיטת רש"י שסובר שההוספה ד"לא יקרע" הוא רק כדי שיוכלל במנין הלאווים, אין איסור נוסף במעיל, והרי הוא כשאר הבגדים שאיסור קריעתם הוא רק דרך השחתה.

מיינה של תורה: הטעם ד"לא יקרע" מובן בפשטות. ועל זה מוסיף רש"י "וכן ולא יזח", שזהו חידוש גדול יותר (שאסור להזיח אף שאינו מקלקל), אך גם זה מובן שהרי בתורה נאמר "על ליבו גו'". ועל זה מוסיף "וכן לא יסורו" (אף ש"לא יסורו" נאמר לפני "לא יזח") שזהו החידוש הכי גדול שגם כשהארון הי' בקדש הקדשים אסור להוציא את הבדים, וכפירוש החינוך שזהו כדי שיהיה מוכן לשאת אותו.

וההוראה: שגם כשהאדם לומד בקדש הקדשים אל לו להיות מובדל מיהודי אחר, אלא עליו להיות מוכן לקחת את הארון במהירות לעוד יהודי. ובאם לאו הרי זה איסור על דרך האיסור ד"לא יקרע" – קריעת בגדי כהונה.