כתב הרמב"ם בסוף הלכות כלי המקדש והעובדים בו: "זה שאתה מוצא בדברי הנביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים כו' ואף הלויים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא לוי היה ונאמר בו נער חגור אפוד בד. אלא אפוד זה היו חוגרין אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש". 

וצריך להבין הרי לכאורה אין זה ענינו של הרמב"ם, בספרו הלכות הלכות, לפרש את דברי הנביאים? 

ויש לומר שבזה משמיענו הרמב"ם הלכה, והוא בהמשך למה שביאר לפני כן ש"אין נשאלין בהן להדיוט אלא או למלך או לבית דין או למי שצורך הציבור בו", ואם כן בהמשך לזה מבאר הרמב"ם שישנו חיוב על בני הנביאים ללבוש אפוד בד כדי שידעו העם שהם נביאים ויוכלו לבקש מהם שאלה הנוגעת ליחיד. 

אך על פי זה לכאורה ענין זה שייך להלכות יסודי התורה - ששם מבואר ענין הנבואה - ומדוע מבואר זה בהלכות כלי המקדש והעובדים בו? 

ויש לומר שזהו מפני שלשיטת הרמב"ם ענין האורים ותומים הוא גדר בנבואה. דהנה רש"י (יומא ע"ג) סובר שהאותיות דהאורים ותומים היו בולטות (או מצטרפות), אך הרמב"ם אומר "ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה" - שהאותיות עצמם לא היו בולטות או מצטרפות, אלא הכהן ראה בנבואה שהם בולטות או מצטרפות. 

והיינו שלשיטת הרמב"ם היו באפוד ב' ענינים: (א) ענין של כהונה ושירות (ב) וענין של נבואה. ויש לומר שעל דרך זה הוא בבני הנביאים, שהיו חגורים אפוד בד שזהו מעין בגד הכהן גדול כדי להודיע שהיו מעין כהן גדול, שלא רק שהיו נביאים אלא שענינים הי' גם כן מעין כהן גדול - משרת לה'.

ויש לומר שזה שלבשו אפוד בד הרי זה למעליותא – על דרך בגדי לבן של הכהן גדול ביום הכיפורים, דהנה מהרמב"ם במורה נבוכים משמע שרוח הקודש הוא למטה מענין הנבואה, ואם כן נבואת הנביא הוא למעלה מהאורים ותומים של הכהן גדול. [שלכן היו כמה תנאים לחלות הנבואה (ויש לומר, אף שדוחק קצת, דכוונתו לשלימות חלות הנבואה), משא"כ כהן גדול שצריך להיות גדול רק בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה, שזהו שלא בערך לתנאי הנבואה "חכם גדול כו' מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם כו'"].