טעותו של משה היה בנוגע לחוק החטאת, שחשב שכמו שמי הנדה מטהרים אף שאינם מקיפים את כל הכלי, כך יכולים המי חטאת להוציא את הבליעה דגיעולי עכו"ם. וזהו הטעות. ועל זה אמר אלעזר "אך גו'" - "אך" לשון מיעוט" - שהזאה מועילה רק לטומאה ולא לבליעת גיעולי עכו"ם.
עיקר הפרשה הוא בדין הפרת נדרים, ומתאים לפי הביאור הפנימי בנדרים, שבנוגע לאדם הישר נאמר "דייך מה שאסרה תורה", כי צריך לברר את הדברים הגשמיים. ורק מי שיש לחוש שהדברים הגשמיים יורידו אותו צריך לנדר. ואם כן מובן שהתכלית אינו הנדר אלא אדרבא ביטול הנדר.
התורה מביאה את החשבון המדויק דהמלקוח, להורות שזה היה זה מספר המתחלק לחצי ולחמש מאות. ומדגישה התורה שהיה ענין בלתי רגיל כלל, שבמשך כל הזמן שספרו וחלקו את המלקוח לא מת אף אחד מהבהמות.
מלחמת מדין - נקמה ולא כיבוש.
השייכות דפ' מטות לענין "כשרות" וענין "טהרת המשפחה"; וכן דפ' מסעי / הערות בסהמ"צ להרמב"ם מל"ת א-ב בענין "כופר".
בפרשתנו נאמר "בדבר בלעם", שנוסף על העצה היה גם דיבור ואריכות בדברי בלעם, ולכן מביא רש"י את הפרטים - "אלוקיהם של אלו שונא זמה כו'" - דוקא בפרשתנו.
לרש"י גם טבילה הוא משום איסור. דלשונו הוא "להכשירן מן האיסור", דהכשר הוא הכנה, שכלים אלו מוכנים להשתמש בהם באיסור לכן צריכים טבילה. ואם כן תירוץ הרמב"ן - שבמלחמת סיחון לא נצטוו על הגעלה מפני שהיא מנחלת אבות והותר להם כו' - קאי גם על טבילת כלים.
הפי' "ותמהני מה ידרוש", הוא האם ידרוש דרשות שאינם על פי פשש"מ או האם ידרוש על פי פשש"מ, כמו הדרש דפסוק זה. דפירוש ב"משמע מדרשו כמו לא", אינו היפך מהפירוש הפשוט, שהרי אין הפירוש שלא קרא לה נובח, אלא שקרא לה נובח באופן רפה, שלא נתקיים לה שם זה.
להרמב"ם היה גם גדר של כיבוש במלחמת מדין, אף שעיקרה היה נקמה. לר"ע זה ששבט לוי אין יוצאים למלחמה הוא רק בשייכות לא"י כי לא ניתן להם נחלה בא"י, אך מלחמות שהם מחוץ לא"י, שענינם להרחיב גבול ישראל ולהרבות בשמעו של המלך, שזהו גדולת ושמע ה', ועד"ז מלחמת מדין, שענינה נקמת ה', שייכים לשבט לוי שענינם להיות חיל ה'.
עניני הגוף קשורים עם העצמות - ואם כן כשמתפלל עבור עניני הגוף יוצא שתפילתו הוא בשביל העצמות. ועל דרך זה הוא בנוגע ל"מנחם אב", שהוא האב של הבנים, ואם כן עניני הבן נוגעים איליו, ואם כן הנחמה לאב כולל גם את הנחמה לבנים. ועפי"ז יוצא שלכל בנ"י שייכים לנחם את האב.
כינוס השלוחים השלישי בארה"ק.
למסקנת הרמב"ם, שמופלא הוא בן י"ג שנה ויום אחד, הגדר דמופלא הוא דעת, ואם כן אין סברא לומר שמפני שלא היה לו דעת בתחילת השנה אין בודקים אותו כל השנה. ולכן צריך הרמב"ם ללמוד שהקס"ד בגמרא הוא "וידעה להפלות", והא גופא קמ"ל שאף שיודע מכל מקום אין זה דעת חזק כנ"ל, ואם כן צריך לבדוק גם בסוף השנה.
בפשש"מ מדוע לא נאמר הציווי ד"כל הורג נפש גו'" בפרשת חוקת (כשאר דיני טומאה שנאמרו שם תחילה ונשנו פה)? ועל זה מפרש רש"י שבאמת בפרשתנו אין דין חדש, כי הדין ד"כל הורג גו'" הוא חלק מדיני מגע שנאמרו בפרשת חוקת, ופה מבאר שכך הוא הדין בכל הכלים הנוגעים במת.
הההתחלה ד"ירחיב גו' את גבולך גו" היה עי"ז שמשה נתן נחלה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, וזה הי' דוקא בשבט מנשה שענינה "נשני" - לקפוץ ולברוח מבחינת השכחה.
עבודת ימי "בין המצרים" - ירידה צורך עלי'; הקשר לפ' מטות ופ' מסעי וחיבורם; הוראות פרטיות לימים אלה.
שקו"ט אם שבט לוי השתתף במלחמת מדין / שקו"ט בגליון הש"ס (לרע"א) לנדרים עט, א.
ויש לומר שלרש"י בפשוטו של מקרא גדר הפרת החכם הוא כמו הפרת הבעל, שכמו שהאישה היא ברשות בעלה שלכן יכול להפר את הנדר ללא טעם ופתח חרטה, כך כל אחד הוא ברשות ראשי המטות ולכן יכולים הם להפר את הנדרים.
שקדים הם מרים ואח"כ נעשים מתוקים, ע"ד ימי בין המצרים שיהפכו לשמחה, וזהו הקשר לפרשת מטות שבה מדובר על הפיכת החושך לאור.
ע"י שלום למטה נעשה שלום למעלה.
דרך בוני העיר לקרות לעיר על שמם, ואם כן אין הכתוב צריך להודיענו זאת, וכשהתורה כן מספרת לנו, מוכרח לומר שיש בזה איזה דבר חידוש, ולכן צריך לומר שהחידוש הוא שלא היו לו בנים. "בנותיה" הם הכפרים שהעיר היא האם. ולכן זה שקרא לכפרים ("בנותיה") על שמו, הוא זיכרון על זה שלא היו לו בנים.
משיחת כ"ה תמוז תש"נ: בשתי הפרשיות מודגשת הכניסה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, וההוראה שכל אחד יכין את עצמו לכניסה לא"י, ע"י שגואל את עצמו מעניני העולם, כתוכן פסק הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל).