חז"ל ביארו שימי בין המצרים נרמזו בנבואת ירמיה "מקל שקד גו'", ש"השקד הזה משעת חניטתו עד גמר בישולו כ"א יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז כו' לתשעה באב כו'". ויש לומר שהשייכות הוא לא רק במספר כ"א אלא גם בתוכן. דהשקדים (הגדולים) הם מרים ואחר כך מתהפכים למתוקים (משא"כ הקטנים המתוקים שאח"כ מתהפכים למרים נקראים לוזים), ותוכן ימי בין המצרים הוא להפוך ימים אלו לששון ולשמחה. 

ולכן ראה ירמיה מקל (ולא ענף עם שקדים) דענין המקל הוא על דרך המבואר בנוגע לב' השמות שבטים ומטות, דשבט הוא כשהענף מחובר למקורו - שקאי על זמן הבית, ומקל הוא כשנפרד ממקורו - בזמן הגלות, שדוקא אז יש בו התוקף (דמטה - מקל) להפוך את החושך לאור (שקד - הפיכת מר למתוק).

וזהו הקשר לפרשת מטות (שקוראים בימי בין המצרים), שבה מדובר על הפיכת החושך לאור: בפרשת נדרים: שבהתחלת העבודה צריך לידור נדר כדי שעניני העולם לא יפעלו בו ירידה, אך אחר כך האב מפר את הנדר והחכם מתיר את הנדר שאז יכול להשתמש בעניני עולם הזה לקדושה. מלחמת מדין: עיקר האריכות בפרשתנו הוא בשלל ובחלוקת המלקוח ובטהרתן של כלי מדין - לא רק ביטול קליפת מדין אלא הפיכת המר למתוק עד שחלק מהשלל הורם תרומה לה'. בני גד ובני ראובן: רצו להיות רועי צאן אך משה אמר להם "האחיכם ילכו למלחמה" שהתכלית הוא המלחמה לברר את עולם הזה, ועד לסיום הפרשה "מוסבות שם" שהערים שהיו שייכים לעבודה זרה הנה בני גד ובני ראובן "הסבו את שמם לשמות אחרים" - אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא.