בהתחלת פרשתנו מפרש רש"י: "ראשי המטות: חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל כו' ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות כו'". 

וצריך להבין דמלשון רש"י "למד" משמע שיודעים כבר את עצם הדין, שדין הפרת נדרים ידוע, ורק שמכאן לומדים שהפרה היא על ידי יחיד מומחה כו', ולכאורה מינה לן בפשוטו של מקרא שישנה אפשרות להפרת נדרים על ידי חכם (או ג' הדיוטות) הרי בתורה נאמר רק שהבעל והאב מפירים? 

[והנה, שיטת רש"י בפירושו לש"ס - על דרך ההלכה - הוא שהפרת נדרים הוא על ידי שהחכם מתיר את הנדר שפותח פתח ומגלה שאילו ידע מתחילה לא היה נודר ואם כן הנדר הוא נדר טעות ובטל למפרע. אך בפשוטו של מקרא אין מוצאים שהחכם מתיר באופן של פתח ולא חרטה (ואדרבא מלשון רש"י "שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה" משמע שהפרת החכם והבעל שוה ורק שהלשון שונה].

ויש לומר שלרש"י בפשוטו של מקרא גדר הפרת החכם הוא כמו הפרת הבעל, שכמו שהאישה היא ברשות בעלה שלכן יכול להפר את הנדר ללא טעם ופתח חרטה, כך כל אחד הוא ברשות ראשי המטות ולכן יכולים הם להפר את הנדרים. 

מיינה של תורה: בענין הנדרים מצינו כמה דרגות: (א) דבהלכות נדרים כתב הרמב"ם "מי שנדר נדרים כדי לכונן דיעותיו הרי זה זריז ומשובח", דקאי על מדריגה נמוכה בעבודת ה' שבה צריך נדר כדי לפרוש מעניני מותרות שיורידו אותו למטה. (ב) ובהלכה שלאחר זה ממשיך הרמב"ם "לא ירבה אדם בנדרי איסר כו' אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר", שזהו מדריגה עליונה יותר שבה אינו צריך לנדר כדי לפרוש מדברים המותרים. (ג) ובהלכות דעות "ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו תורה בלבד", וזהו המדריגא העליונה ביותר ששם אין חשש שעניני עולם הזה יפעלו בו ירידה ולכן "דייך מה שאסרה תורה" שאדרבא עליו לעסוק בהעלת הדברים הגשמיים. 

והנה, הבעל מפר את הנדר - שפועל שהאדם אינו צריך לנדר כדי לפרוש מענינים שצריך לפרוש מהם, כי יכול לפרוש מענינים אלו בכח עצמו, אך מכל מקום בדרגא זו צריך לפרוש מעניני העולם כי יש לו עדיין שייכות לענין הנדרים. אך החכם מתיר את הנדר שמגביה את האדם למדרגה שבה אינו צריך לנדר כי יכול להתעסק בהעלאת העולם. אך בדרך הפשט - עולם העשיה - גם פעולת החכם הוא הפרה (ולא ענין ההתרה שבה אין צריך לפרוש מעולם הזה כנ"ל), כי "היתר נדרים פורחים באויר" שפעולת החכם אינו יכול לבוא באדם בפנימיות (בדרך הפשט, משא"כ בדרך ההלכה). ולכן גם כשהחכם מפיר צריך לומר "בלשון התרה" כי (אף שמצד הנודר זהו רק הפרה מכל מקום) מצד החכם הרי כוחו הוא שיכול להתיר את הנדר.