כתב הרמב"ם בהלכות נדרים (יא, א): "קטן בן שתיים עשרה שנה ויום אחד כו' בודקין אותן כו' הרי שנדרו כו' בתחילת שנה זו כו' ונמצאו יודעין כו' ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו צריכים בדיקה כו'". והכסף משנה מקשה מהו מקורו של הרמב"ם להדין שלאחר ש"נמצאו יודעין צריכין בדיקה", והרי בגמרא נאמר שאם "לא ידעה להפלות אימא תו לא לבדוק קמ"ל", אך מהו המקור שאם ידעה צריכה בדיקה? ומסיים הכסף משנה ש"אפשר שרבינו היה גורס וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק". 

ויש לומר שמזה שבגירסא הנפוצה דפירוש המשניות - שהוא מהדורא קמא - משמע שגרס ולא ידעה להפלות, ובמהדורא בתרא שנתפרסמה בשנים האחרונות משמע שגרס וידעה להפלות, צריך לומר ששינה וקיבל את הגירסא הבלתי נפוצה.

ויובן בהקדים עוד חילוק בין מהדורא קמא למהדורא בתרא. שבמהדורא קמא מבאר שעונת נדרים האמורה בכל מקום הוא בשנת י"ג לקטן ושנת י"ב לקטנה. ואילו במהדורא בתרא כותב שעונת נדרים הוא לאחר בן י"ג שנה ויום אחד ובת י"ב שנה ויום אחד אפילו לא הביאו סימנים ואמרו אין אנו יודעים למי נדרנו. ויש לומר ששני שינויים אלו במהדורא בתרא תלויים זה בזה. והביאור בזה: לשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר שלקטן (גם לאחר שנבדק ונמצא יודע) ישנה חזקה שיש בו דעת, כי קטן אינו שייך לדעת חזק שהרי בנקל משנה את דעתו. ולכן פוסק הרמב"ם (ומקורו הוא סברא) שגם לאחר שנבדק בתחילת השנה צריכים לבדוק אותו כל השנה. 

והחילוק בין הגרסאות יובן בהקדים שאפשר לבאר את נדרי קטן בב' אופנים: (א) החידוש הוא בגיל, שאינו צריך להיות בגיל י"ג. שענין זה הוא הסרת הדבר המונע. (ב) החידוש הוא בענין הדעת, שבנדרים מספיק דעת קטן. והנה, שקליא וטריא זה הוא רק להדיעה שמופלא הסמוך לאיש - עונת נדרים - הוא בתחילת שנת י"ג, אך להדיעה שמופלא הוא בן י"ג שנה ויום אחד צריך לומר שגדר הנדרים לפני י"ג שנה ויום אחד הוא בענין הדעת, כי בענין הגיל קבעה התורה שי"ג שנה ויום אחד הוא הגיל שבו שייך נדרים (גם אם לא הביא סימנים ואומר שאינו יודע).

וזהו הביאור בהגירסאות: לפי השיטה שעונת נדרים הוא התחלת שנת י"ג לקטן ושנת י"ב לקטנה אם כן מובן הקא סלקא דעתך שכיון שנבדקה שוב לא ליבדוק, כי קא סלקא דעתך שמופלא הוא מצד שנים, ואם כן רואים שבנדון זה, כיון שבתחילת השנה לא ידעה להפלות הרי זה ראיה שקטן זה לא נחשב לגדול בשנה זו. אך למסקנת הרמב"ם, שמופלא הוא בן י"ג שנה ויום אחד ואם כן הגדר דמופלא הוא דעת, ואם כן אין סלקא דעתך שמפני שלא היה לו דעת בתחילת השנה אין בודקים אותו כל השנה. ולכן צריך הרמב"ם ללמוד שהקא סלקא דעתך בגמרא הוא "וידעה להפלות", והא גופא קא משמע לן שאף שיודע מכל מקום אין זה דעת חזק כנ"ל, ואם כן צריך לבדוק גם בסוף השנה. 

ויש לומר שהכרח הרמב"ם לומר ש"מופלא" הוא דוקא מבן י"ג ויום אחד הוא מפני שהכח דנדרים הוא חזק יותר מקרבנות, שהרי בקרבנות ישנה הגבלה מה יכול להיות קרבן, משא"כ בנדרים שאין הגבלה על מה שיכול לעשות כקרבן. ולכן דיו לומר שחידוש זה הוא דוקא לאחר י"ג שנה יום אחד. 

ואעפ"כ ישנם דיעות בראשונים (ולכמה אחרונים כן הוא דעת הרמב"ם) שמופלא הסמוך לאיש קאי על התחלת שנת הי"ג. ויובן בהקדים ביאור הצ"צ שהנדרים ממשיכים מלמעלה מבחינת חכמה - בחינת התורה - "כי יפליא לנדור", שלכן יכולים להמשיך קדושה זו בכל דבר ללא ההגבלות דהקרבנות. ולישראל ישנה כח להמשיך בחינה זו מפני שישראל קדמו לתורה. וזהו שגם לפני שנתחייב הישראל במצוות יש לו כח לנדור, כי הכח לנדור הוא ממציאות איש הישראל כמו שקדמה לתורה.