בענין בני גד ובני ראובן ישנם כמה וכמה קושיות ומהם: הם אמרו "הארץ אשר נתן ה'" שהאמינו ביכולת ה', ואם כן איך יתכן שמשה טעה שהם כמו המרגלים ואמר להם "כה עשו אבותיכם"? ואם נאמר שזה שרצו להיות בעבר הירדן ולא בארץ ישראל הוא ענין בלתי רצוי, אם כן מדוע הסכים משה להנחילם בעבר הירדן לאחרי שאמרו "ואנחנו נחלץ חושים"? מזה שמשה הסכים לתת להם נחלה בעבר הירדן משמע שזה מתאים להכוונה העליונה, וא"כ מדוע נאמר בהם "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" – שמפני שהיו בעבר הירדן לכן גלו בראשונה?

והביאור: בני גד ובני ראובן היו אנשי מקנה מפני שרצו לחיות בהתבודדות כמו האבות. אך לאחר מתן  תורה הרי זה עבודה בלתי רצויה כי התורה ניתנה למטה דוקא כדי לפעול דירה בתחתונים, ואם כן טענתם הוא בדוגמת המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ ישראל ולכן אמר משה להם "כה עשו אבותיכם".

אך בבני ישראל ישנם ב' הסוגים דיששכר וזבולון, מארי תורה ומארי עובדין טבין. ולכן לאחרי שאמרו "ואנחנו נחלץ חושים" שהם יבואו לארץ ישראל ויהיה להם שייכות לשאר בני ישראל הרי הם בדוגמת יושבי אוהל שעבודתם הוא "להאיר" שהדירה לו יתברך תהיה בגילוי, על ידי לימוד התורה.

אך אף על פי כן הרי זה ענין בלתי רצוי "נחלה מבוהלת", כי בדקות זהו נטיה מאמיתית פנימיות הכוונה.

[בההערות: זהו הקשר להתחלת הפרשה ענין היתר נדרים שהתכלית אינה ענין הפרישות אלא שייכות לעניני עולם הזה.

הנהגת בן עזאי הוא דרך על פי תורה, אך מכל מקום יכול להשתלשל מזה "הציץ וכו'", משא"כ רבי עקיבא שאחר הענין ד"שדרתיה" חזר לביתו, ו"נכנס בשלום ויצא בשלום"].