ברש"י (לא, יט): "כל הורג נפש: רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר. ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו. או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל הנוגע בחלל. מקיש הורג לנוגע מה נוגע על ידי חבורו אף הורג על ידי חבורו".

וצריך להבין הרי בספרי, מקורו של רש"י, מובא לימוד זה – שהנוגע בכלי המחובר למת כאילו נגע במת עצמו - מהפסוק "בחלל חרב", וצריך לומר שלרש"י היה גירסא שונה, אך מדוע בחר בגירסא זו ולא בגירסא הנפוצה? ומדוע הוסיף רש"י "ולמדך הכתוב כו'" שזה לא נמצא בספרי.

והביאור בזה: על פי פשוטו של מקרא הציווים דפרשה זו נאמרו כבר בפרשת חוקת, ורק שלאחר מלחמת מדין נאמרו ציוויים אלו עוד פעם מפני שדינים אלו הוצרכו לפועל. ולפי זה קשה בפשוטו של מקרא מדוע לא נאמר הציווי ד"כל הורג נפש גו'" בפרשת חוקת (ביחד עם שאר דיני טומאה שנאמרו שם תחילה ונשנו פה)? ועל זה מפרש רש"י שאין הכי נמי בפרשתנו אין דין חדש, כי הדין ד"כל הורג גו'" הוא חלק מדיני מגע שנאמרו בפרשת חוקת, ופה מבאר שכך הוא הדין בכל הכלים הנוגעים במת.

ורש"י מוסיף "ולמדך הכתוב גו'", שכוונתו לבאר שהחידוש דפסוק דידן הוא לא בנוגע לכלי - שהכלי נחשב כמת (על דרך "חרב הרי הוא כחלל" בלימוד על דרך ההלכה) - כי אז היה הדגשת הכתוב צריכה להיות על הכלי, ומזה שהפסוק מדבר על ההורג משמע שהחידוש הוא שכאילו שהאדם נוגע במת עצמו.

וזהו שרש"י ממשיך "או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו כו'", שכוונתו בזה הוא שמכיון שרואים שגם נגיעה על ידי כלי חשוב נגיעה אם כן קא סלקא דעתך שגם "זרק בו חץ" – שנוגע במת על ידי כח הזריקה שלו – נחשב כנגיעה במת, ועל זה אומר "ת"ל וכל הנוגע בחלל גו'" - שצריך להיות נגיעה ממש לא על ידי זריקה בחץ.

ועל זה מביא רש"י את שם בעל המאמר – רבי מאיר, שרבי מאיר דאין דינה דגרמי, שמחלק בין גרמא – שבא מכוחו בהפסק מקום או זמן, לגרמי – שבא מכוחו ללא הפסק זמן. וזה מתאים להחילוק שבין נוגע בכלי שנוגע בחלל - שאין הפסק זמן ומקום בין הנוגע לחלל - על דרך גרמא, לזורק אבן – שנוגע במת על ידי הפסק - על דרך גרמי.

מיינה של תורה: כמו שנוגע במת על ידי כלי נחשב לנוגע במת, כך בצד הטוב על ידי הדביקות בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש. ומרובה מדה טובה, שבצד הטוב גם חיבור על ידי גרמא – חיבור כל שהוא - לתלמידי חכמים נחשב דביקות בשכינה ממש.