ברש"י (לא, כא): "ויאמר אלעזר הכהן גו': לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם. כאשר צוה ה' וגו': תלה ההוראה ברבו".

צריך להבין: לכאורה הלשון "טעות" אינו שייך כשנתעלם ושוכח ההלכה, דזה אינו טעות אלא שכחה. ואפילו אם נאמר שהטעות היתה שאמר להם שהכלים צריכים הזאה ותו לא (שלא אמר להם הלכות גיעולי עכו"ם), הנה איך שייך לומר שזה שלא אמר להם ענין בנוגע להלכות גיעול הוא טעות בהלכות טומאה?

ובנוגע ל"כאשר צוה ה'" צריך להבין, הלשון "זאת חוקת התורה אשר צוה ה'" קאי בפשטות על ההזאה שנאמרה ע"י משה לפני כן, כי גיעולי עכו"ם אינם "חוקת" שלמעלה משכל, אלא "חוקת" קאי על הזאה שלישי ושביעי. ואם כן איך מפרש רש"י ש"זאת חוקת התורה אשר צוה ה'" קאי על "אך את הזהב" – הלכות גיעולי עכו"ם?

והביאור: מזה שאמר אליעזר לא רק "זאת חוקת התורה אשר צוה ה'" (שנאמר למשה לפנ"כ) אלא הוסיף גם "את משה" משמע שרצה לתלות גם את הענין דגיעולי עכו"ם במשה. כי גיעולי עכו"ם הוא חלק מ"חוקת התורה", כי טעותו של משה היה בנוגע לחוק החטאת, שחשב שכמו שמי הנדה מטהרים אף שאינם מקיפים את כל הכלי, כך יכולים המי חטאת להוציא את הבליעה דגיעולי עכו"ם. וזהו הטעות. ועל זה אמר אלעזר "אך גו'" - "אך" לשון מיעוט" - שהזאה מועילה רק לטומאה ולא לבליעת גיעולי עכו"ם. 

מיינה של תורה: גיעולי עכו"ם נבלעים בפנימיות הכלי ולכן צריך להגעיל את הכלי כדי להוציא את הבלוע. והנה, טומאה הוא ענין מקיף, ולכן גם הטהרה הוא על ידי טבילה שהוא ענין המקיף, דעל ידי הטבילה אין ניכר שינוי בגוף האדם. וטומאת מת שהוא עוד יותר מקיף שאינו מובן בגדר השכל כלל (שהרי המת עצמו טהור), הנה טהרתו הוא על ידי הזאת מי חטאת אפילו בב' וג' טיפין. כי בנוגע למקיף נוגע כללות השינוי מטומאה לטהרה, שזה אינו נמדד בכמות.

וזהו שמשה, שושבינא דמלכא, חשב שע"י התעוררות המקיפים דקדושה במילא יהיה שינוי בכוחות הפנימיים. אך אלעזר, שושבינא דמטרינותא, שענינו העלאת בני ישראל ממטה למעלה, אמר שכוחות מקיפים אינם מספיקים וצריך להיות גם כן עבודה בכוחות פנימיים עצמם.