על הפסוק (לב, מב) "ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר עד היום הזה" מפרש רש"י ב' פירושים: (א) חוותיהם הם כפרים. (ב) שלא היו לו בנים וקרא אתהן חוות יאיר לזיכרון במקום בניו.

ובב' פירושים אלו קשה: (א) מדוע אינו מפרש ש"בנותיה" הם ערים (כמפרשים אחרים), מהו ההכרח שהם כפרים? (ב) בזמן המקרא היה רגילות לקרוא את העיר על שם הבונה, ואם כן מהו ההכרח שלא היו לו בנים?

והביאור: היא הנותנת מפני שדרך בוני העיר לקרות לעיר על שמם אם כן אין הכתוב צריך להודיענו זאת, וכשהתורה כן מספרת לנו, מוכרח לומר שיש בזה איזה דבר חידוש, ולכן צריך לומר שהחידוש הוא שלא היו לו בנים. 

ועל פי זה יובן למה קרא לכפרים דוקא ולא לעיירות. ובהקדים הלשון "בנותיה", שהעיר היא האם והכפרים הסמוכים לה הם הבנים, ולכן זה שקרא לכפרים ("בנותיה") על שמו, הוא זיכרון על זה שלא היו לו בנים.

והנה מבואר בבחיי שהם הפכו את השמות של הערים משמות של עבודה זרה לשמות דקדושה. וזה מרומז ב"חוות יאיר", "חוות" לשון חיות ו"יאיר" לשון אור. והנה בירור הלעומת זה – שמרומז ב"כפרים" בן כפר שראה את המלך, שדוקא מי שעבודתו הוא בבירור הדברים שמחוץ לגבול הקדושה יש בו התפעלות יתירה מבן כרך שעבודתו הוא תמיד בקדושה.