צריך להבין מדוע בסיום פרשת הנדרים נאמר "אלה החוקים גו' בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה", ולא נאמר עיקר דין הנדרים ש"לא יחל דברו ככל  היוצא מפיו יעשה"?

והביאור בזה: עצם הדין שצריך לקיים נדר מובן בפשטות, ומשמע מכמה וכמה סיפורים בתורה שבני ישראל ידעו שצריך לקיים נדר, ואם כן צריך לומר שהחידוש דפרשתנו אינו "ככל היוצא מפיו יעשה", אלא זהו רק הקדמה לעיקר הדין דהפרת נדרים על ידי הבעל והאב. 

ועל פי זה מובן הביאור בהטעם שדיבר משה אל ראשי המטות הוא כי מרמז לדין הפרת נדרים על ידי בית דין, דמזה משמע שעיקר הפרשה הוא דין הפרת נדרים, ולא עצם החיוב ד"ככל היוצא מפיו יעשה". 

וענין זה, שעיקר הפרשה הוא בדין הפרת נדרים, מתאים לפי הביאור הפנימי בנדרים. דמבואר שבנוגע לאדם הישר נאמר "דייך מה שאסרה תורה", כי צריך לברר את הדברים הגשמיים ולא לדחותם. ורק מי שמצבו אינו כדבעי, ויש לחוש שהדברים הגשמיים יורידו אותו, אזי צריך לנדר. ואם כן מובן שהתכלית אינו הנדר אלא אדרבא ביטול הנדר.

וזהו שדין הפרת נדרים נאמר בסמוך להכניסה לארץ ישראל, כי בהיות בני ישראל במדבר היו בהבדלה מהעולם, ובכניסתם לארץ ישראל התחיל הסדר דבירור העולם, ולכן נאמר אז פרשת הפרת נדרים כדי שיוכלו לברר את עניני העולם. 

אך מכל מקום גם הענין ד"לא יחל דברו" נאמר בסמוך לכניסתם לארץ ישראל, וההוראה הוא שצריך לוודא ש"לא יעשה את דבריו חולין" – שההתעסקות בעניני העולם לא יהיה באופן דחולין אלא שימשיך בהם קדושה.