ענין הנדרים הוא שכשהאדם מרגיש שהעולם יכול לפעול בו ירידה אזי נודר, כי נדרים סיג לפרישות, וגם על ידי הנדר ממשיך המשכה נעלית יותר. אך אחר כך יכול החכם להתיר את הנדר, שהחכם מעלה את האדם למדרגה שבה אינו צריך לנדר. 

והענין בעבודה: נדרים הם בחינת בינה, שמצד בחינת הבינה ישנו נתינת מקום למציאות העולם, וחכם המתיר את הנדר הוא בחינת חכמה, שמצד בחינת חכמה אין העולם תופס מקום. 

והנה, בכמה שנים קורים פרשת מטות בשבת מברכים מנחם אב. והענין בזה, דמנחם - נחמה - הוא שישנו צער ורק שמוצאים נחמה על הצער. ואב הוא בחינת רחמים - "דרכו של אב לרחם" - שמצד הרחמים מתמלא החיסרון, שזהו מצד בחינת החכמה שלגביה אין העולם תופס מקום ולכן מלכתחילה אין צער.

והנה לעתיד לבוא, אף שיתגלה בחינת הרחמים מכל מקום יהיה גם נחמה, "אנכי אנכי הוא מנחמכם", כי התכלית הוא שיהיה גילוי אלוקות בתחתונים, ולכן הקב"ה אומר "אנא עביד דאב ודאם" כדי שיהיו ב' המעלות ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות - בחינת אב, וההמשכה תבוא בהשתלשות - בחינת אם.