שמיטה - ביטול היש, ויובל - ביטול במציאות. (א) בזמן בית ראשון היה השמיטה שייך ליובל, שגם הקבלת עול היה באופן של השגה. (ב) בזמן בית מנו יובלות לקדש שמיטים, כי עכ"פ היה השגה שצריך להיות קבלת עול. (ג) ובגלות בבל לא מנו יובלות בכלל, כי ההשגה נתעלמה לגמרי.
הנמכר לע"ז משועבד לאדונו וחסר משעבודו לה', וא"כ ישנה קס"ד שתומ"צ אינו שייך איליו. ולכן נאמר "אני ה' אלוקיכם" – שמפני שיהודי קשור עם העצמות לכן יכול להמשיך שם הוי' גם בהיותו משועבד לההעלם דשם אלוקים– כשנמכר לעבודה זרה. ולכן נאמר "אני ה' - נאמן לשלם שכר", שהשכר נמשך לו גם בהיותו בשיעבוד.
עשיית פרוזבול בסוף השנה הששית / כל שנת השמיטה כמו שבת - שבת להשם / הדמיון בין שמיטה לקדושת שבת.
לרש"י קשה היתור דתיבת "(ושבתה הארץ) שבת" לאחר שנאמר "ושבתה הארץ", ולהתו"כ (שאינו מפרש פשוטו של מקרא, ולכן אינו מפרש את פירוש תיבת "שבת", אך) קשה מדוע נאמר "(שבת שבתון יהי' לארץ) שבת לה'" פעם שניה.
ריבית נחשב ממון המלוה (ורק שבירור ניצוצים אלו הוא בדרך דחי'), ולכן מדת חסידות היא שהלוה לא יקח את ממון הריבית שהמלוה רוצה להחזיר, כי ניצוצים אלו שייכים לשרש נשמתו. וזהו שמצוה להשיך לעכו"ם, כי כשעכו"ם לוה ממנו ה"ז הוראה שיש לו שייכות לכסף הריבית.
כי תבואו ושבתה - שבת מיד, השייכות לנשי ובנות ישראל / הליכה מחיל אל חיל כסדר הפסוקים בריש הפרשה / זמן עשיית פרוזבול / שיחה ע"ד השלוחים לכפר חב"ד בשנת תשט"ז.
לרש"י הפירוש בתו"כ - כללות ופרטות נאמרו בסיני - הוא בהר סיני או באוהל מועד שליד הר סיני, ומתאים לב' השיטות דר"י ור"ע. ר"י - עבודת הצדיקים: המס"נ הוא רק היסוד "כללותיה מסיני". לר"ע - עבודת הבע"ת: המס"נ הוא גם בפרטי העבודה - "כללותיה ופרטותיה מסיני".
שמיטת קרקעות הוא חובת גברא ולא אפקעתא דמלכא, ע"ד שמיטת כספים שהאדם משמיט אך החוב נשאר, ולכן "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו". שמיטה היא מדת המלכות, ולכן יש בה ענין הביטול: לא יגוש, ודיבור: "יאמר לו משמט אני.
נמכר לעכו"ם הוא גם ירידה רוחנית, ששייכת רק כשבחי' חכמה - "אב" - היא בבחי' שינה, ולכן לא נאמר בכתוב שהאב גואל. ואין חבוש מתיר את עצמו ולכן הקרובים הם הגואלים ורק אח"כ פועלים ש"השיגה ידו ונגאל".
תכלית "הר סיני" הוא להשפיע על הירידה בטבע העולם. וזהו "כתר שם טוב" - המע"ט שבתורה גופא, ההשפעה על מארי עובדין טבין שבשעה שלומדים תורה יהיו בבחי' "תורתו אומנתו" - "עולה על גביהם", וזהו הנהגת רשב"י - "הוי מסי ר"ש" - שמקשר את העולם לתורה.
זהירות בדיני שמיטה בארה"ק / זכות שומרי שמיטה / שאלה לרגוצובי: דין הפקר ביובל; ביאור בפירוש המשניות נדה בענין קדימת עונת נדרים דנקבות לזכרים.
"ושבתה" בשלימות הוא בשנת השמיטה, אך מעין ענין זה הוא בשנה השביעית למכירת העבד, ולכן יוצא העבד לחפשי. ויש לומר שכשהשנה השביעית של העבד הוא בשנת השמיטה אזי ה"נייחא" של העבד הוא בשלימות.
בפרשה זו מדובר במוכר עצמו, ואם כן קא סלקא דעתך שאין הרב צריך לפרנס את העבד (דרק במכרוהו ב"ד מתנים ב"ד שהרב יפרנס את העבד ואשתו) ולכן מדגישה הכתוב "הוא ובניו" שרבו חייב לפרנס אותו ואת בניו.
בהר הו"ע ההגבהה, ובחוקותי הו"ע הביטול ("אין לך רשות להרהר כו'"), דתכלית הביטול הוא שאינו מרגיש את מציאותו ואינו מרגיש שהוא מציאות שבטל, ומצד ביטולו הנה "עבד מלך מלך".
כשאפשר צריך לטוס ב"אל על" ע"פ מ"ש "קנה מיד עמיתך".
אף ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", יכול הבינוני להקנות את הגוף לפירותיו, על ידי שמעורר אהבת ה' בתפילה הרי הנפש הבהמית הוא כישן, וזה פועל גם על כל היום. בנוגע להקדש - בעניני קדושה - ישנו חיוב - ונתינת כח - על הגברא לקיים את נדרו.
רש"י אינו מבאר מדוע השאלה "כי תאמרו מה נאכל" נאמר לאחר כמה דיני יובל ואונאה, ולא מיד אחר שמיטה, והוא מפני שבכל מקום שנאמר קושיא בתורה צריך לברר איזו סוג בן מקשה קושיא זו. ובפרשתנו י"ל שקושיא זו היא קושית הבן חכם, והקושיא אינו מחסרון אמונה בה', אלא שלאחר שלומד שה' אומר "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע גו'" רוצה לדעת באיזה אופן תהיה הברכה.
ביאור מאמר הזהר (ח"ג קח, א) "עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא".
בכסף של עצמו אמר רב שהוא אינו חוזר בו, אך בכסף של הציבור אמר שאם המקבל הוא עשיר אזי ישאלו אותו עוד פעם. ענין שמיטה הוא שגם הזריעה הוא מצד "מאמין בחי העולמים", ועד"ז בנוגע לקנינים, שהתוקף שבה הוא לא מפני שכך מקובל אצל אוה"ע אלא מצד התורה, ועד שגם כשמצד מצות התורה אין חיוב מ"מ "כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו".
רש"י כופל את פירושו "שטרי קודם", מפני שבנמכר לעכו"ם פירוש "שטרי קודם" הוא שבעצם אינו עבד, אך בנמכר לישראל פירוש "שטרי קודם" הוא שהוא עבד ורק שישנם הגבלות על העבדות.
ע"ד מכירת הקרקע (בשמיטה) לזמן בנוגע לאילנות / שלילת נסיעה לארץ ישראל באני' ישראלית מחשש חילול שבת.
מצד דרכי החכמה יש מקום לומר שמותר להכביד על העבד כדי שיזכור שהוא עבד, וזה נוגע להעבדות גופא. ודוקא מצד מדת חסידות מרחם גם על העבדים. גם הקב"ה מתנהג עם העבד - שעבדא בהפקירא ניחא ליה - ברחמים ונותן לו לא רק ענינים הכרחיים אלא גם עניני תענוג.
זירוז ע"ד תהלוכות ל"ג בעומר לילדי ישראל. (ס"א) להשלים במסיבות ותהלוכות בימים שלאחרי ל"ג בעומר באופן המותר / כוונת חושך הגלות - הוספת אור ובפרט ע"י תשב"ר / פעולת שמחתו של רשב"י בהחלטות טובות. (ס"ב) הבאת ילדי ישראל לבית הכנסת לשמעית עשרת הדברות. (ס"ג) להשפיע על ההורים לרשום הילדים במחנות קיץ כשרים, וכן לחדר או לישיבה לשנת הלימודים הבא. (ס"ד)
בדין שדה שהפקירו אותה אם חוזרת ביובל.