צריך להבין מדוע ישנה מצוה להשיך לנכרי.

ויובן בהקדים המחלוקת האם יכול הלוה למחול את הריבית לאחר שהמלוה גבה את הריבית. שלדעת כמה גאונים אין מחילה מועלת כי כל ריבית היא מחילה, (ואם כן באמת הממון שייך למלוה ולא ללוה אלא) שישנה חיוב לשמים להחזיר את הריבית ורק שהחיוב הוא לתיתו ללוה אך הלוה אינו יכול למחול על החיוב לשמים. ושיטת הרא"ש (והטור ושו"ע) הוא שמהני מחילה, לאחר שגבה המלוה את הריבית, כי החיוב שלשמים הוא להחזירו ללוה ואם כן זה תלוי בדעת הלוה, והלוה יכול למחול (אך מכל מקום הממון שייך למלוה ורק שישנו חיוב לשמים להחזירו ללוה). ונמצא שבין לדעת הגאונים ובין לדעת הרא"ש הריבית נחשב לממונו של המלוה, ורק שישנו חיוב לשמים להחזירו ללוה. 

ועל פי זה יובן בפנימיות הענינים שמדת חסידות הוא לא לקבל את ממון הריבית כשהמלוה רוצה לעשות תשובה ולהחזיר את הריבית. וטעם לדין זה הוא שבעצם הממון שייך למלוה, דריבית אינה גזלה ואדרבא הסברא מחייבת שהאדם יקבל אגר נטר, והניצוצי קדושה שבממון הריבית שייכים למלוה, ורק שהתורה אמרה שניצוצים אלו צריך לבררם בדרך דחיה. אך כשכבר גבה המלוה את הריבית, משתדלים שהממון ישאר בידיו כי, כנ"ל, ניצוצים אלו שייכים לשורש נשמתו. 

וזהו הטעם, בפנימיות הענינים, על המצוה להשיך לעכו"ם, כי אם עכו"ם לוה ממנו הרי זה הוראה שיש לו שייכות לכסף הריבית, ואם כן צריך להשתדל לקבלו כדי לקיים בממון זה "בכל דרכך דעהו".